עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שוות / הדרה היא הדרה היא הדרה

יום ירושלים ויום הזיכרון לעולי אתיופיה חלים באותו מועד. על הראשון דיברו ודיברו, את השני - שכחו

השבוע צוין גם יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנהרגו ונרצחו בדרכם לישראל.
  
אני יודעת שגם יום ירושלים היה השבוע. אבל אותו הזכירו כולם. לעומתו את יום הזיכרון כמעט ואיש לא הזכיר. ילַדי וילדתי חזרו ממסגרות החינוך הממלכתיות עם סיפורים על יום ירושלים, דפי צביעה ושירים. כששאלתי האם סיפרו בבית ספר או בגן על יום הזיכרון ועל המסע המופלא והמרשים של האתיופים התשובה הייתה פשוטה - לא. אף מילה. מעניין, אמרתי. כי דווקא ביום השואה קיבלו ילַדי וילדתי מידע רב הכולל תיאורים גרפיים של רוע וזוועות. אז למה הפעם לא?
  
אז הושבתי אותם וסיפרתי להם את הסיפור הבא:
24.5.1991. אני בת 12. מבלה בביתם של סבא וסבתא של חברתי רעות, מתכוננות לבת המצווה שלה. הטלוויזיה פתוחה, ופתאום שידור מיוחד - רכבת אווירית, קרוב ל-15,000 אנשי ונשות ביתא ישראל מובאים לארץ במבצע מרשים. אנחנו עומדות מול הטלוויזיה ובוכות מהתרגשות. התמונות מורכבות. צרובות לי בראש עד היום. ילדים נשים גברים עם מספר על המצח. אבל משהו בזה מתחבר לי לסבים ולסבתות הפליטים שלי, שעברו תלאות וזוועות בדרכם להגיע לכאן. באותו רגע הרגשתי שיש לי ייעוד. אני אהיה שם - בקליטה הזאת, בעשייה הזאת. בחיבור המתקן והאוהב שמאפשר להם להיות חלק מאתנו. אקח חלק פעיל בסיפור ההיסטורי הזה שקורה ממש למול עיני.
  
אני מספרת לילדיי על התרבות באתיופיה כפי שאני למדתי אותה - על כך שהם לא ידעו שיש עוד יהודים בעולם, ומתוך זה שמרו על יהדותם באהבה, כמו שכתוב בתורה, וסיפרו סיפורים, ופיתחו מנהגים. על האומנות שלהן והחקלאות שלהם, על הבתים - הטוקול, על האוכל - האינג'רה והוואט - שזה של כל האתיופים, אבל גם על לחם השבת - הדאבו שלמדתי בעצמי להכין מחברתי שהייתה גם המפקדת שלי, גודאי. על השמות - שלכל אחד מהם משמעות מיוחדת וסיפור שעומד מאחוריו - שגודאי זה רז, וטיגיסט זו סובלנות ועוד ועוד. על הכנסת האורחים שהיא ערך חשוב וגרמה לי לשתות המון כוסות של סופר דרינק ולאכול מלא אינג'רה, פופקורן וואט - ממש כמו אצל הסבתא הפולניה שלי אבל בטעמים שונים לגמרי.
  
אני מספרת לילדים שלי על המפגש שלי עם העדה האתיופית. איך שנתיים אחרי אותו מבצע התחלתי להדריך במסגרת התנועה בחצרות יסף. אתר הקרוואנים בין נהריה לעכו הקרוב לקיבוץ בו גדלתי. ואיך בחרתי להיות מורה חיילת לקליטת עליה מתוך אותה החלטה ותשוקה להיות שם. ואיך במהלך שירותי הצבאי, בפרק המשימה במסלול הנח"ל הגענו, גרעין "ינשוף", לחיות באתר הקרוואנים הזה ממש יחד עם העולים ולעשות בו משימה לאומית. וזו הייתה מהתקופות היפות בחיי.
  
אבל בתוך תוכי אני מחניקה גם הרבה דברים לא מסופרים.
  
את הדלות באתר הקרוואנים, את הצפיפות והמחסור. איך לקחנו חלק מסגירתו לאחר 10 שנות פעילות וידענו שאחרי שאנחנו והסוכנות והמתנ"ס יוצאים משם יישארו שם מספר לא מבוטל של משפחות שלאף אחד כבר לא יהיה אכפת מהן.
  
איך בכל בוקר פיזרו יותר מעשרה אוטובוסים את התלמידות והתלמידים ליותר מעשרה בתי ספר, מופרדים בין בנות לבנים מגיל חטיבה, מפרידים אחים ואחיות, נשלחים כקבוצה קטנה לבתי ספר דתיים שלא רוצים לקלוט אותם, מחויבות ומחויבים ללמוד להתפלל כמו אורתודוכסים אשכנזים עוד לפני שהשתלטו על העברית בדיבור או בכתב. איך הם עפו מכל שיעור שני ומורות דרשו שאלמדם כי הם לא מבינים כלום. איך בית הספר הלבין פניהם ברבים כי לא רכשו את ספרי הלימוד. את תחושת הפליטות, הקטנות, המיעוט והפירוק שחוו.
  
איך אף אחד, אבל אף אחד, לא סמך על אף אימא ואבא שיהיו מספיק טובים לילדיהם, שיש להם היכולת ללמוד ולהבין ולהתמודד עם השינוי התרבותי - ויתרנו על דור שלם של הורים עצמאיים והפכנו אותם לתלויים בילדים שלהם כמתרגמים, לשבורים, למוותרים על חלום.
  
איך סיפורי הגבורה מהדרך, וסיפורי הגבורה מאתיופיה, וסיפורי התרבות המרתקים לא מצאו דרך לתוך הקאנון התרבותי וההיסטורי שלנו ואף אחד לא מלמד אותם - כמו שאף אחד לא מזכיר אותם, כמו שכל התקשורת והפוליטיקה היו עסוקות במצעד הדגלים ולא בזיכרון הנספים בדרך לכאן. איך הנרטיב הציוני של עדה חולמת ואמיצה נמחק ונכתש ונרמס והודר מהשיח הציבורי.
  
ההדרה של אז, ההדרה של היום, הדרה שצברה מטען של 25 שנה. ההדרה הזאת מנסה לפרוץ את התודעה שלנו, לצאת לעולם. לצעוק. להשמיע קול. לומר לא עוד! האם נתפנה לשמוע אותה? האם ניתן לה יד? נכרה לה אוזן? נפנה לה מקום בלב? האם נתרגש ונרתם? האם נשמיע יחד איתן ואיתם את הקול? השאלה הזאת עומדת לפתחנו. התקשורת, הפוליטיקה - ממשיכות בניסיון הדרה נואש מהשיח. ומה אתנו?
  
נכתב בתאריך
20/5/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו