עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שלש החמצות

עמרי כנען החמיץ הזדמנות לתרום תובנות לביתו; חיים ילין הפך תפקיד ציבורי, קרדום לקידום פוליטי; יוחנן דנינו לא מבין לליבם של המפגינים

עמרי כנען
בכתבה ארוכה ב"זמן הירוק" מספר עמרי כנען על המהפכה המדהימה שעברה התנועה הקיבוצית בתקופה הארוכה בה כיהן כמלווה מטעם התנועה ולאחר מכן כרכז המלווים. בעדותו מבקש עמרי להביא בפני הקוראים תובנות שרכש תוך מעורבותו בתהליך השינויים שעברו הקיבוצים, מקיבוצים שיתופיים למתחדשים, כמי שמגיע מאחד הקיבוצים השיתופיים החזקים - גן שמואל.
לעמרי ניתנה הזדמנות נדירה, והיא להעביר תובנות מכלי לכלי, מקיבוצים מתחדשים לשיתופיים ולהיפך, דווקא משום שהיה או הנו בן בית בשניהם. ודוק. גן שמואל אינו קיבוץ שמרן ובחייו הארוכים עבר כמה וכמה מהפיכות מדהימות, שהן כולן פרי של דינמיות ויצירתיות קיבוצית. כמובן שגן שמואל חווה גם כישלונות אבל זהו התנאי לדינמיות. ההחמצה של עמרי אינה עומדת בהכרח לחובתו. אפשר שהוא למד כי מה שנעשה בקיבוצים המתחדשים עדיף על מה שנעשה בגן שמואל. אלא שעל פי העמדות המוצגות בעדות כמעט היה זה מחובתו לנסות ולשנות גם את גן שמואל. לא מצאתי פסקה אחת בעדות הנוגעת לממשק המעניין שיכול היה להיות בין הפעילות בביתו גן שמואל ולבין הקיבוצים המשתנים בני טיפוחיו. ידוע לי על פעילים שעם חזרתם לביתם הביאו אתם הרבה תובנות שנרכשו בעת פעילותם בקיבוצים אחרים, כדרך להפרות את חיי הקיבוצים, אלה וגם אלה.
חבל  
   
חיים ילין
אין לנו להלין על כך שחיים בחר ללכת בדרכם של חברי כנסת שהשיגו את מעמדם בגין היותם נציגי התנועה הקיבוצית, ולאחר מכן עזבו את קיבוציהם שהפכו עבורם מנכס לנטל. לגבי דידי בחיי הציבוריים אף פעם לא חשבתי שהתייחסות המערכת הפוליטית לקיבוצים או לתנועה הקיבוצית נמדדת במספר חברי הקיבוצים שהצליחו להיכלל ברשימות לכנסת, מרביתם לא בהליך של בחירות ממש. עקבתי אחרי פעילותם של ראשי המועצות בעוטף עזה, במהלך "צוק איתן" וניכר היה היטב עד כמה חיים הופך את תפקידו והופעותיו כקרדום לקידום פוליטי. ובכל זאת אני מתייחס כהחמצה גם להצטרפותו ליאיר לפיד וגם להחלטתו לעזוב את קיבוצו. יש הבדל בין פעילות פוליטית של שליח ציבור ומי שקשור בנימי נפשו לנמל בית בדמות תנועה או קיבוץ, לבין פוליטיקאי "נורמלי" השוחה בזרם הפוליטי להנאתו האישית בלבד.
חבל
   
יוחנן דנינו
עד כה לא היו הפגנות נוסח ההפגנות של יוצאי אתיופיה. דוברי המפגינים העלו על נס את הקשר שלהם למדינה ולעם ישראל, נמנעו לזרוק בוץ ואפילו לא הציגו בדיוק חתך של אוכלוסיה מקופחת. הם לא מפנים עורף ולא מאיימים בנטישת ישראל. הדרישה המובהקת היא רמיסת כבודם כבני אדם וכאזרחים. אני שונא בהגדרה התקהלות של אנשים בכיכרות. תרבות הכיכרות עושה כל שיח לרדוד, ויותר אסונות לאנושות צמחו בכיכרות מאשר תועלת. הפעם הייתי שבוי של המפגינים ודובריהם שבשיח שלהם ניכר כאב אמיתי וצודק.
יש האומרים שכולנו אשמים במצבם של היהודים עולי אתיופיה, אבל הם כיוונו ובצדק את טענותיהם להתנהגות של המשטרה. המשטרה היא הארגון היחידי שבידיו לא רק הצלפה לשונית, לא רק ביטויים של בוז ודחייה, למשטרה יש כלים להפגין אלימות ממש.
באחת הכתבות הופיע מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו, כאשר מסר אחד היה לו להעביר. "אנחנו" נשמור על הסדר נשמור על המשטרה, ניתן בידיה עוד כלים לפזר הפגנות. אפילו לא מילה אחת של השתתפות או הבנה למצבם של המפגינים. לכאורה יש חלוקת תפקידים ברורה, המשטרה שומרת על ה"סדר" ולא היא הכתובת לפתרון הבעיות שגורמות להפרת הסדר. אלא שבתור מנהל ארגון שבידיו השליטה באמצעים אלימים, דרך השימוש בהם היא מתפקידו.
ראיתי אותו ואמרתי לעצמי - חבל.
  
נכתב בתאריך
10/5/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו