עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מרקס צוחק מלמעלה


מרקס לא גרס שההוויה קובעת את התודעה, הוא דיבר על היחסים הדיאלקטיים בין התודעה וההוויה, המשפיעות זו על זו
  
באחד במאי התקיים בחממה של אביטל גבע בעין שמר יום עיון מרתק. ההרצאה הראשונה ביום העיון עסקה במשבר הקיבוצים וכותרתה הייתה: "מרקס צוחק מלמעלה". את יום העיון יזמו וארגנו שלושה מכוני מחקר: "יד טבנקין", "יד יערי" והמכון לחקר הקיבוץ. כמעט שאי אפשר היה להמציא צירוף יותר טעון ומגרה מהצירוף הנ"ל: חג הפועלים, האכסניה, שמות מנהיגי העבר של התנועות הקיבוציות, יחד עם מרקס הזקן המתבונן וצוחק מלמעלה.
  
תהליך רציף והכרחי
  
ההרצאה של טל אלמליח על "משבר הקיבוצים" תיארה אותו כתהליך מתמשך, מראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, תהליך שהתרחש יחד ובמקביל למעבר ממשק חקלאי למשק שהתעשייה ממלאת בו תפקיד יותר ויותר מרכזי. מה שניתן לתאר כתהליך התיעוש של הקיבוצים. "ברוח מרקסיסטית", לכאורה, נאמר שם: "היות שההוויה קובעת את התודעה, הפרטית והקולקטיבית, השינוי ביחסי הייצור, הנובע מתיעוש הקיבוץ, הביא בהכרח לשינוי במבנה העל החברתי". על פי התיאור הזה נוצר במהלך השנים דיסוננס חריף בין יחסי היצור בפועל להתנהלות החברתית. דיסוננס שלא יכול היה להמשיך ולהתקיים לאורך זמן. עוד נאמר שם, כי המשבר הכלכלי פיננסי של שנות השמונים והתשעים לא יצר את המשבר החברתי, הוא רק האיץ את התאמת המבנה החברתי (מבנה העל) לשינויים שהתחוללו לאורך זמן ביחסי הייצור. הצגת הדברים הייתה מעניינת והעשירה את ראיית התהליכים שעברו על הקיבוצים, אך היא אינה שלמה. לפחות שניים מהטיעונים המרכזיים שעלו בהרצאה זו נובעים, להבנתי, מפירוש שגוי של מרקס ומראייה חלקית או שגויה של התהליכים שעוברים על הקיבוצים.
  
יכולתו המיוחדת של האדם
  
מרקס לא גרס שההוויה קובעת את התודעה, כפי שפרשו אותו רבים באופן פשטני. מרקס דיבר על היחסים הדיאלקטיים בין התודעה וההוויה, המשפיעות זו על זו. אמירתו היותר חשובה של מרקס התייחסה לייחודו של האדם. לדעתו ניחן האדם ביכולת שאינה נחלת אף יצור אחר - היכולת לשנות את ההוויה בכוח תודעתו; היכולת לעצב את סביבתו הפיזית והחברתית מכוח רצונו ובחירתו; לפעול מתוך בחירה מודעת, בשונה מפעולה על פי אינסטינקטים שאינם נשלטים על ידי התודעה.
  
האדם בונה גשרים, חופר מנהרות, מייבש ימים, בונה מכונות, אוניות ומטוסים המקצרים את המרחקים, והוא מעצב את דפוסי החיים בחברה. כאן באה הדיאלקטיקה ומלמדת אותנו כי מדובר בהשפעה הדדית שאינה מסתיימת לעולם. האדם והחברה פועלים ומעצבים את סביבתם בכוח התודעה והרצון, ואלו מושפעים ומשתנים בהתייחס למציאות שהם השתתפו בעיצובה.
  
 מרקס. בכל צומת הבחירה בידינו
  
הדיסוננס והדרך
  
להבנתי מדובר בפער שהלך ונוצר בין הערכים המכוננים של הקיבוץ השיתופי, לבין שאיפותיהם ורצונותיהם של חלק משמעותי מבין חבריהם. לא "התיעוש" ולא "יחסי הייצור ועבודה" הנובעים מהתיעוש הם שיצרו את הדיסוננס. הקיבוץ השיתופי מושתת, בין השאר, על נכונות רבה להתחלק בפירות עבודתנו. כאשר ההסכמה והנכונות להתחלק באופן שוויוני מתמעטים, קשה ואולי בלתי אפשרי להמשיך להתנהל כך. הקיבוץ בכלל והקיבוץ השיתופי במיוחד יכול להתקיים רק על בסיס של הסכמה רחבה. כאשר ההסכמות נסדקות ונוצרת קבוצה משמעותית שאינה שותפה להן, יש הכרח לגבש הסכמות חדשות.
  
תיאור השינוי בקיבוצים כתהליך מתמשך וכרצף של שינויים, הוא נכון, אך נכון לא פחות לשאול האם על פני הרצף הזה לא נחצה קוו "פרשת המים". אותו קו שעד אליו נעו הקיבוצים במעלה הדרך תוך כדי שינויים והתאמות שנדרשו, ולאחריו הם נעים במורד, מכוחה של הגרוויטציה, שספק עד כמה ביכולתם לשלוט בה ולכוון את התהליכים.
  
יימצאו בוודאי מי שיגידו שמכאן ואילך הדרך מובילה בהכרח (מרקסיסטי?) לישובים שאין להם ייחוד קיבוצי כלל. אחרים יאמרו שלעולם אין זה "הקרב האחרון", אין רק דרך אחת, ואין קוו פרשת מים אחרון. לדעתם של אלה החיים מזמנים בכל שלב ובכל צומת דרכים אפשרויות חדשות לבחירה, והבחירה בידינו. נדמה לי שגם מרקס הזקן היה מסכים עם אמירה זו.
  
נכתב בתאריך
5/5/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו