עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קיבוץ בעיר / שכנים

על מציאות החיים בלב מטרופולין ערבי גדול
  
בחודש ינואר האחרון ניצלתי הזדמנות, ונסעתי עם חבר לראות משחק כדורגל במסגרת גביע המדינה שנערך באצטדיון סמוך. הקבוצה המארחת היתה מכבי אחי נצרת, האצטדיון בכפר השכן עילוט, ואני והחבר היינו כנראה היהודים היחידים במקום, חוץ מהמאבטחים והקבוצה האורחת מאשדוד. היה כיף.
  
האם זה היה עניין חריג?
  
נצרת עילית שבה נמצא קיבוצי, למרות שהיא סוחבת איתה דימוי של עיר פיתוח פריפריאלית, חיה במציאות שונה מאוד מזו של ערי פיתוח אחרות. למעשה היא יושבת בלב מטרופולין ערבי גדול, שמורכב מהעיר נצרת ועוד שבעה "כפרים" גדולים, שבו גרים כ-150 אלף תושבים, כלומר בערך פי חמישה מאשר בנצרת עילית. בתוכו יש אוכלוסייה מגוונת, רובה מוסלמית, אבל גם האליטה של ערביי הגליל, חלק ניכר ממנה נוצרים, שמפתחת במקומות מסוימים סצנה בורגנית של אוכל ומקומות בילוי אחרים ברמה גבוה. נצרת וכפר כנא השכן הם גם אתרים מבוקשים עבור התיירות הצליינית הנוצרית, שמגיעה אליהם במאות אלפים. נצרת היא גם מרכז פוליטי חשוב של אזרחי ישראל הערבים.
  
לפי ההערכות, כחמישית מתושבי נצרת-עילית עצמה הם ערבים, והסיעה הערבית היא אחת משתי הסיעות הגדולות במועצת העיר.
  
מערכת התחבורה של האזור היא מאוחדת, ולכן נהנים תושבי נצרת עילית מתחבורה ציבורית במשך שבעה ימים בשבוע בתוך העיר וגם בכיוון חיפה והגליל התחתון (תוסף משמעותי בהחלט לאיכות החיים), ומריכוז לא סביר של מרכזי קניות, שלא היו מוקמים בה אם היתה עיר מבודדת יותר.
  

נצרת עלית. מציאות של דו קיום בפועל באזור עם רוב ערבי
  
המציאות שלנו היא דו-קיום בפועל וביום-יום, גם אם הוא לא תמיד רצוי בעיני התושבים, הן היהודים והן הערבים. הסיטואציה הזו מציבה למשל אתגרים גדולים בפני מערכת החינוך של נצרת-עילית, שגם נדרשת להכרעה האם להקים בה בתי ספר של הזרם הממלכתי-ערבי (בינתיים זה לא קורה), וגם להכרעות בתוך המסגרות החינוכיות עצמן, שאוכלוסיית התלמידים בהם מעורבת בפועל, ומייצרת מפגש של תלמידים יהודים, ערבים ובני-עולים שאינם יהודים בתוך מוסדות חינוך של הזרם הממלכתי.
  
מה זה אומר? שיש הרבה מפגש באופן יום-יומי, גם אם האנשים לא בחרו בו, ושני הצדדים סוחבים את הטראומה של אירועי אוקטובר 2000. שביום-יום המציאות רגועה, אבל בתקופות מתוחות מבחינה ביטחונית באזור, גם אצלנו רמת המתח עולה ותופעות שליליות מרימות ראש. שהאוכלוסייה היהודית בנצרת עילית מרגישה את עצמה כמיעוט באזור, וחוששת להיות גם מיעוט בביתה; שנצרת עילית היא המקום שאליו מגיעים צעירים מהסביבה להשתכר ולעשות שטויות גרועות יותר, מה שפוגע בתחושת הביטחון האישי של התושבים.
  
מבחינתי זה אומר גם לבדוק שוב ושוב את מבחן החשש שלי:
אני מבקר במרכז נצרת בעיקר כדי להראות אותה לאורחים, ויצא לי לשוטט בה ביום ובלילה. בטיולים רגליים בסביבה בד"כ יוצא לעבור דרך אחד הכפרים. לרוב המפגש עם התושבים במקומות האלה הוא ידידותי, והם בעיקר מופתעים לפגוש יהודי מחוץ לרחובות המסחריים המרכזיים. בביקור האחרון בעין-מאהל, שלושה נערים ניסו להטעות אותי בכיוון לתחנת האוטובוס, ואח"כ גם זרקו איזו קללה. יש מזה וגם מזה. ונשארת השאלה כשמסתובבים באזור, האם זה עדיין מרגיש "בבית"? האם זה מרגיש בטוח, או שמתגנב איזשהו חשש?
  
אבשלום בן צבי הוא בעל יומן הרשת עמדת תצפית
   
נכתב בתאריך
4/5/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו