עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
   
סליחה מאוחרת
זו הייתה נקודה בזמן על קו התפר בשעון העתים שהופך סיפור מעשה לאגדה. בשעת ערב הכנתי לעצמי נס וחסרה לי טיפת חלב. רציתי לבקש אותה מהשכנים. הם לא היו בבית. במשך דקה התגוששו בי הרצון והוויתור. בסוף הנס ניצח. פתחתי את הדלת בשקט, לאט ובזהירות, לא כדי לא להרעיש אלא כדי לא להרגיש. לא היה בו איש. מילאתי שמינית כוס בחלב, כיביתי את האור. על סף הדלת, רגע לפני שיצאתי, צד את מבטי פרח דמוי פרפר שהאיר את החושך כגחלילית. התקרבתי. על השולחן היה ספר פתוח ועל הדף הראשון בו הייתה כתובה הקדשה. הזיכרון השערורייתי שלי לא מאפשר לי לדייק את יופיו של המשפט, אבל אני זוכר שהיה כתוב בו, כי גם לאוהבים עד אפס מקום תמיד יש עוד מקום. למחרת סיפרתי לשכנים שלי, שאהבו זה את זה בלחישות חוצות קירות, כי לקחתי טיפת חלב מהמקרר. לא סיפרתי להם שגנבתי את המשפט המוקדש לאהבתם. באיחור של שנים רבות אני מבקש, כאן ועכשיו, את סליחתם.
   
שתי ידיים שמאליות
יש יתרונות למי שיש להם - כמוני, כמוני - שתי ידיים שמאליות. הם יכולים להפתיע רק לטובה. שתבינו, אין דבר שאני מסוגל לעשותו כהלכתו. כל דבר שאגע בו צפוי להתעוות, להתקמט, להתקלקל, לצאת מכלל פעולה. שתי ידיים שמאליות פירושן יד אחת בלבד ואף היא חסרת תועלת. בעליהן של שתי ידיים שמאליות לא יודעים לעשות אפילו את הדברים הפשוטים ביותר: להבריג בורג, לשלוף מסמר (שלא לדבר על לתקוע אותו בקיר), להכניס חוט למחט, לקלף צנונית, לרסק פירה. אפילו לחתוך עוגה חיתוך מסודר, ישר, איננו מסוגלים. מה הפלא? הלוא שתי ידיים שמאליות לנו. זו אינה נכות ואף לא מום אבל זה גרוע משניהם; כי להיות בעל שתי ידיים שמאליות פירושו לספוג עלבונות, להיות מטרה ללעג, לגיחוך, לשאלה זהה חוזרת ונשנית- מה אתה לא מסוגל? אז זהו, שלא. אני לא מסוגל. אילו הייתי מסוגל, בי נשבעתי ונשבע אף לכם, הייתי עושה את הדברים הפשוטים כפי שהם אמורים להיעשות - בפשטות. אבל כיוון שאני לא מסוגל, אני מסבך אותם ומסתבך בהם. זו הסיבה שעד היום מונחת בביתי תמונה יפה ועדינה שתוכננה להיתלות על הקיר, אבל עד היום מתחת לציפורן האגודל בכף ידי הימנית יש שטף דם כחול-סגול, אות וסימן להיותי, שלומיאלי שכמוני, בעל שתי ידיים שמאליות, זכר לכישלון מאמציי לדפוק בקיר מסמר שעליו הייתה אמורה להיתלות התמונה המרגשת, אשר עד היום מונחת, אופקית, בתנוחה המזכירה לי את כישלוני הכואב.
  
לאן נעלמו השלוליות?
העיר בגשם הייתה שלולית אחת גדולה. בכל חורף מדברים בה על העדר תשתיות ועל בעיות ניקוז ועל כל מה שחוזר ונשנה בה מדי חורף עם הגשם הראשון. כך היה גם בגשם שביטל זה מכבר את חגיגות המימונה והציף את הבעיה. הרישום היחיד שהותיר הגשם האביבי בקיבוץ, היה ביופיין של טיפות המים שנותרו תלויות, כעלעלים, על ענפי עצים ועל עליהם. בירכתי על הניקוז המצוין והתנחמתי בידיעה כי סוף הפסח זה מה-זה לא זמן מתאים לשלוליות.
מתוך הזמן הירוק
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
28/4/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו