עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (76) / הלנצח תאכל חרב
  

וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי, אַחֲרֵי אַבְנֵר; וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה--וְהֵמָּה בָּאוּ עַד-גִּבְעַת אַמָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-גִיחַ דֶּרֶךְ מִדְבַּר גִּבְעוֹן.  וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי-בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר, וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת; וַיַּעַמְדוּ, עַל רֹאשׁ-גִּבְעָה אֶחָת. וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל-יוֹאָב, וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב--הֲלוֹא יָדַעְתָּה, כִּי-מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה; וְעַד-מָתַי לֹא-תֹאמַר לָעָם, לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם.  וַיֹּאמֶר יוֹאָב--חַי הָאֱלֹהִים, כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ:  כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם, אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו.  וַיִּתְקַע יוֹאָב, בַּשּׁוֹפָר, וַיַּעַמְדוּ כָּל-הָעָם, וְלֹא-יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יָסְפוּ עוֹד, לְהִלָּחֵם.  (שמואל ב פרק ב, כד-כח)

 

ערב יום הזיכרון אמר לי מאור בני האהוב שביום הזיכרון הוא נזכר ברפי. רפי היה כלב שלי כשהייתי נער והוא הורעל פעמיים, פעם אחת הצלחנו להציל אותו ופעם לא. 40 שנה לאחר מכן סיפרתי עליו למאור, ומאור גילה עניין גדול. הוא גם גילה עניין בפנג, בטפי, בדיונה ובכל שאר הכלבים והחתולים שהיו לי בחיי, כולל באחרונה שקראתי לה ננה על שם הכלבה בפיטר פן. במיוחד הוא התעניין בנסיבות מותו של כל כלב ושל כל חתול, כאילו הוא מחפש פשר למוות. אין פשר למוות, אמרתי לו.

 

בישראל יש מעמד מיוחד לחללי המלחמות ופעולות האיבה, אולי כי מקובל שיש פשר למותם: הם מתו על מימוש חזון תקומתנו. אני משער שזה היה נכון ב-1948, ואולי גם ב-1967, אבל לא ב-1956 ובוודאי שלא ב-1973.

 

ב-1973 הסיבה למלחמה הייתה זו, שכאשר נשיא מצרים הציע שלום לראש ממשלת ישראל, אז ראש הממשלה ושר הביטחון מנעו דיון בממשלה ביוזמתו. לי נודע הדבר רק לפני שלוש שנים, מסרט תיעודי בטלוויזיה, אבל אנשים שסיפרתי להם על כך אישרו לי שזה היה ידוע. אבל מה שכואב כל כך בכל הסיפור הזה אינו זה, אלא זה: שנראה כי כולנו מקבלים את זה כמובן מאליו, כאילו אין פה שום בעיה. מצד אחד יש דיון שנמשך כבר למעלה מארבעים שנה במחדל הצבאי של אותה ראש ממשלה ושל אותו שר ביטחון, כולל סיקור תקשורתי של כל פרטי הדיון ושל כל מידע חדש שנחשף ויכול לשפוך אור על אותו דיון; ומצד שני, על המחדל המדיני, על העובדה שהיה ניתן למנוע את המלחמה ההיא מלכתחילה אבל מנהיגי המדינה סירבו לעשות זאת - אף לא מילה. זה כואב, במיוחד כי זה נראה לי ביטוי לייאוש עמוק. ועוד יותר כואבת השאלה: מה זה אומר עלינו? אני חושב עליה ונחרד.

 

  מלחמת יום כיפור. יוזמת סאדאת לא נבחנה

   

מורה שלי אמר לי פעם שאחד הדברים המאפיינים את התרבות הפוליטית בישראל, הוא היעדר התכנון לטווח בינוני: יש תכנון לטווח קצר, שזה מה שקוראים לו "כיבוי שרפות", ויש לטווח ארוך, שזה הבאת המשיח, אבל לא לטווח בינוני. החגיגות על ההצלחות בטווח הקצר והדיבור על התקוות לטווח הארוך עוזרים להסתיר את הייאוש העמוק, אך לא להעלימו. אני כל חיי מחפש הפרכות לטענתו של מורי, כלומר דוגמאות נגדיות. עד היום מצאתי מעט דוגמאות לתכנון לטווח בינוני - לא הרבה אבל בכל זאת. אחת מהן מצאתי, לחרדתי, בבית הקברות הצבאי בקריית שאול. שם רואים חלקות קבורה עצומות מוכנות לקראת קבלתם של עוד אלפי נופלים. שוב עולה השאלה הכואבת: מה זה אומר עלינו? ושוב אני נחרד.

 

לאחרונה נראה לי שקיבלתי תשובה. התשובה ניתנה בשלושה חלקים. החלק הראשון היה כאשר ראש ממשלתנו התנה את מוכנותו להשתתף בשיחות שלום ללא תנאי בכך שאויבינו קודם כל יכירו בכך שישראל איננה מדינה עצמאית (הוא אמנם לא אמר זאת כך, אלא אמר כי הוא דורש מהם להכיר בישראל כמדינת הלאום של אומה-דת שכחצי מבניה ובנותיה אינם גרים בישראל ומזהים את עצמם כבניהן ובנותיהן של אומות אחרות; ושכרבע מאזרחיה אינם בני אותה אומה: כלומר שישראל היא קולוניה); החלק השני היה זה, שעברו ימים וחודשים ואיש לא העיר על כך, ואיש לא שאל; והחלק השלישי היה זה, שראש הממשלה האמור נבחר לתקופת כהונה רביעית. זה אומר עלינו, לחרדתי, דברים עצובים ומדאיגים מאוד: ראשית, שאיננו מכירים בעצמאותה המדינית של ישראל; שנית שאנו מוקירים את אי הכרתנו בעצמאות ישראל; ושלישית, שאנו מוקירים אותה עד כדי כך שאנו מוכנים להקריב עוד אלפי ואולי עשרות אלפי חיי בנות ובנים ולוּ רק זאת, שאיש לא ייקח מאיתנו את אי-עצמאותנו המדינית. ואני מתפלל בכל לבי בשבילי ובשביל מאור בני האהוב שאני טועה, ושטעותי תתגלה במהרה.

   

נכתב בתאריך
26/4/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו