עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שוות / הרהורים על חירות אחרי הפסח


לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

שירי סוף הדרך / לאה גולדברג


מושג החירות קיבל אצלי השנה העמקה משמעותית. אני עובדת כאחות עם נשים בזנות, במרפאה הניידת של משרד הבריאות בחיפה. נוסעת לילה בשבוע בין בתי הבושת של חיפה והקריות, אל זירות הרחוב בעכו, בחוף הים, ואל מכוני העיסוי של נהריה כדי לתת מענה רפואי וסוציאלי לנשים במעגל הזנות. נשים, שמוכרות את גופן ומשתמשות בו ככלי עבודה כדי להצליח לשרוד בעולם. הנשים שאני פוגשת הן נשים כבולות, שכוחות דיכוי עמוקים וגדולים מופעלים עליהן. החירויות שלהן מצומצמות, וכשהן מצליחות לקחת לעצמן או ליצור לעצמן מקום של חירות - הוא תמיד בתוך הקשר של דיכוי, של כבלים, של עבדות.

  

חשבתי על הנשים האלה כל החג. מחד - נשים חכמות, חזקות, עוצמתיות. מאידך - כבולות, מושפלות, מדוכאות, משומשות.

  

האם הן מתכוננות? האם תהיה להן ארוחת חג? האם הן תהיינה בודדות? מי תהיה המשפחה איתה יסבו לשולחן הסדר? האם בכלל? או שערב הפסח יהיה עוד ליל עבודה עמוס, בו גברים מכל סוג באים לפרוק בתוכן את יצרי השליטה והכוח? לנגוש בהן כשפחות ולשחרר את עצמם לחירות יצרית?

  

חשבתי על מ'. אישה שורדת. מצליחה כבר חצי שנה להיות מחוץ למעגל הזנות. לפני חודש סיפרה שאין לה בגדי חג לבנים שלה. אספתי מחברות בגדי חג יפים. נתנו לה פיסה של חירות - להיות חגיגית, לתת לבניה את תחושת החג והיחד. חירות לייחל.

  

חשבתי על א'. אישה שביקום אחר הייתי שמחה לה בתור החברה הכי טובה שלי. מבריקה, חדה, מצחיקה. שבוע לפני החג שאלתי אותה אם היא חשבה על לצאת לשיקום. היא שתקה. העיניים נצצו. וענתה לי שלא. זו מחשבה קשה. אי אפשר לעשות את זה לבד. "בכל פעם שניסיתי חזרתי ובגדול"– היא אומרת. הסכמתי איתה. אי אפשר לעשות את זה לבד. צריך עזרה. ותמיכה. בשביל זה אנחנו כאן. והיא נתנה לי מתנה לחג: "זרעת את זרע המחשבה" היא אמרה. "אני אחשוב על זה, אחפש את הכוחות הפנימיים". חירות לדעת.

  

חשבתי על כ'. לפני שנה וחצי הוציאו את התינוקת שלה מהבית והעבירו אותה לאומנה. בתוך הניידת היא אמרה לי: "לא אכפת לי, אני יכולה לעשות עוד מאה ילדות". ואני הבנתי שהחירות שהיא לוקחת לה היא חירות של לא להקשר. החירות להשאיר מאחורייך את מה שבלתי אפשרי להתמודד איתו ולהמשיך לחיות. חירות איומה, אבל חירות. רציתי לחבק אותה, לחלוק את הכאב אם האישה המיוחדת שהיא. חירות להיכשל.

  

חשבתי על י'. שתיארה את עצמה כמוצר על מדף בחנות שגברים באים, בודקים וקונים. אבל מבחינתה הם לא רק בוחרים אותה, לפעמים היא זאת שבוחרת ואומרת לא. מחליטה כמה גברים יהיו לה בלילה, ועומדת על שלה. חירות לנשום.

  

שירה של לאה גולדברג עלה למולי. מחפשת את החירות, לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, להיכשל. ואני מקדישה אותו להן. יום אחד, הן יהיו חופשיות.

  

נכתב בתאריך
13/4/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו