עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני / אורות החיים
שיתופי-חדשני / אורות החיים

מאת אורי הייטנר, 24/3/2015

 

את הספר האוטוביוגרפי של מוקי צור, "חצי חליל" נכון יותר להגדיר כ"חיים של אחרים". מומלץ בחום

 

מתוך ספרו של מוקי צור "חצי חליל":

 

בן 49 החלטתי להיות מטפלת. שם המקצוע לא במקרה נבחר בלשון נקבה. מטפלת קראתי לעצמי. ביקשתי לעבוד בבית ילדים עם ילדים בני 7 ו-8. עליי להודות כי השנתיים שעבדתי עם הילדים היו מן החשובות בחיי. היום אני מודע יותר למניעיי לבחור בעבודה זו, אולם ברור שמה שהיה נהיר לי אז אינטואיטיבית והיום מתנסח בעזרת מה שלמדתי מאז על עצמי ועל הסובב אותי, רק מטשטש את עדותי.

 

כשנכנסתי לראשונה לבית הילדים בתפקידי החדש ניגשה אליי אחת הילדות ואמרה: "מוקי, זה לא יצליח".

"מה לא ילך?"

"שתהיה מטפל שלנו".

"למה?"

"כי אתה זקן".

לאנשי החינוך בעין גב יש נשק לא קונבנציונלי לטפל במבוכת המחנך:

"ילדים! לים כנרת!"

עד שמתארגנים, עד שהולכים, יש לך זמן לחשוב מה עושים. כך צעדנו עם הילדים לשפת הים, בעוד אני מהרהר ביני לביני כיצד עליי להגיב.

כשהגענו לשפת הים שאלתי את הילדה: "מה אמרת?"

"אמרתי שזה לא ילך שתהיה מטפל שלנו. אתה זקן".

"איך את יודעת?"

"תסתכל על עצמך! השערות, הקמטים".

באותו זמן פרחה ידידותי עם החלוצים הוותיקים, שכבר היו זקנים.

"את יודעת? יש לי חבר בן 99!"

"ובן כמה אתה?"

"בן 49".

"99, 49 זה אותו דבר!"

אספתי את הילדים ושאלתי אותם מה זה להיות זקן.

אחד הילדים ענה כמוצא שלל רב: "זקן זה מי שיודע הכול".

לתומי סברתי שהגעתי אל הניצחון, אבל ילדה אחרת אמרה בטון שקט להפליא: "זקן זה מי שהולך כל פעם יותר לאט עד שהוא מת".

***

הסיפור המקסים זה הוא דוגמית מייצגת של הספר, ספרו של מוקי צור "חצי חליל".

 

מוקי צור הוציא ספר אוטוביוגרפי. הדבר האחרון שניתן לומר על מוקי, הוא "רק על עצמי לספר ידעתי". נכון יותר להגדיר אותו "חיים של אחרים". כל חייו הוא עוסק בחיים של אחרים - בספרי ביוגרפיות, במאמרים והרצאות על החלוצים, אנשי העליה השניה והשלישית, ראשוני התנועה הקיבוצית; אנשים מן השורה, חברי מעגלי ההנהגה השונים, אמנים ואנשי רוח. והנה, הוא מוציא ספר על עצמו.

 

זו אינה אוטוביוגרפיה מסודרת - נולדתי בתאריך זה וזה ומשם ואילך סיפור חייו עד היום. זה יותר לקט סיפורים, שיותר משהם מספרים את סיפורו - דרך סיפוריו הוא מעביר מסרים ותובנות, מספר על ה"אנחנו" ועל אחרים יותר מאשר על עצמו. ועל עצמו הוא כותב בהרבה הומור ואירוניה עצמית, ובצניעות האופיינית לו כל כך. ולפעמים קשה להבין את הפער בין הדמות לבין הישגיה.

 

מוקי מספר, למשל, על כך שבחברה של לוחמים וחקלאים הוא היה ממש לא יוצלח כלוחם וחקלאי ומספר סיפורים, בהומור מהול בעצב, המתארים זאת. מה שהוא אינו מסביר, איך בחברה שמעמידה בראש את הלוחמים והחקלאים, דווקא מי שנושא על גבו את הכישלון בשני אלה, נבחר בהיותו בן גרעין צעיר בן עשרים, על ידי קיבוץ של בני ארבעים +, לתפקיד מזכיר הקיבוץ, להוביל ולהנהיג אותו. ואך הוא נבחר שוב בפעם השניה ובפעם השלישית. אך כזה הוא מוקי - להסביר את הצלחותיו ואת מנהיגותו הוא אינו רוצה ואינו יכול. הוא מספר סיפור, ואנחנו מוזמנים להסיק את המסקנות.

 

והסיפורים מקסימים, מעוררי מחשבה, משובבי נפש - מילדותו בירושלים ובארגנטינה כבנו של השגריר הראשון של מדינת ישראל הצעירה, דרך נעוריו בתנועת הנוער וחייו בקיבוץ עין גב, תפקידיו הציבוריים והחינוכיים, פעילותו כהיסטוריון והמפגש המיוחד והמרגש שלו עם החלוצים, בשנותיהם האחרונות ועד תפקיד מזכיר התק"ם.

 

מוקי שירת כמזכיר התק"ם בשיא המשבר של התנועה הקיבוצית, והתמודדותו עם המשבר היא פרק משמעותי בספר. אנו, קיבוצי הגולן, התמודדנו באותן שנים עם משבר אחר - איום הנסיגה מהגולן. כאשר קיבוצי התנועה התמודדו עם המשבר הכלכלי, הדמוגרפי והאידיאולוגי החריף, גם אנו חשנו אותו, אך היינו שקועים במאבק על עצם קיומנו.

 

חצי חליל. סיפורים משובבי נפש

 

באותן השנים מוקי היה מזכיר התנועה, ובתפקידו נאלץ להתמודד עם האיום על קיומם של שמונה קיבוצים בתנועתו ועוד שני קיבוצים של התנועה האחות, שממשלות מפלגת העבודה איימו לעקור אותם.

 

בניגוד למזכירים כאריק רייכמן ונתן טל שהפנו לנו עורף ותמכו בנסיגה מהגולן ולמזכיר כדובי הלמן שהביע התנגדות לנסיגה (אך בעיקר כעמדתו האישית ולא כעמדה תנועתית), מוקי פסח על שתי הסעיפים. הוא שמר על קשר חם עם הקיבוצים, הרבה לבקר אצלנו. אני זוכר אותו מעודד את קיבוץ אורטל כאשר בחרנו להימנע מכל תכניות מגירה למקרה של נסיגה. אבל הוא נמנע לאורך כל התקופה להביע התנגדות לנסיגה או תמיכה בה. אני זוכר ראיון שלו ב"מבט" (עדיין הערוץ היחיד) שבו הוא מתפתל בהסברים שאנחנו בעד השלום ובעד יישובינו, וחיים יבין אינו מצליח לחלץ ממנו אמירה של תמיכה או התנגדות לנסיגה.

 

אנו התאכזבנו מאוד. עלינו להקים את קיבוצינו בגולן כדי להגשים את ההשקפה הציונית התיישבותית של התנועה הקיבוצית, וברגע שאנו זקוקים כל כך לתנועה שתעמוד לצדנו במאבק, שאינו רק על קיומנו אלא גם על הערכים שבשמם עלינו - לא היה בה האומץ לצאת נגד "המפלגה". ואולי זה היה עניין של אומץ, אלא פשוט רבים מאוד בתנועה תמכו בנסיגה ובעקירה. הכעס והאכזבה שלנו התמקדו במזכיר התנועה, מוקי צור (עם כל חיבתנו והערכתנו אליו).

 

עניין אותי מאוד מה מוקי יכתוב על כך בספר, איך הוא יתאר את הדילמה, איך הוא יסביר את הדרך בה נקט. למרבה האכזבה, הנושא אינו מוזכר אפילו במילה. האם סוגיה כה מרכזית לנו, הייתה כה שולית למוקי בתפקידו, עד כדי כך שלא מצא לנכון אפילו להזכיר אותה בספרו האוטוביוגרפי? או שמא גם היום, אחרי עשרים שנה ומעלה, הוא מתקשה לנסח את האמירה שלו?

 

***

אולם ניתן למצוא בספר אמירות הנוגעות לגולן, שמהן ניתן להבין לפחות את הסנטימנט של מוקי להתיישבות בגולן, כחבר קיבוץ עין גב. ראוי לציין, שקיבוץ עין גב קם כחלוץ היישובים ב"קדמת כנרת", כלומר ממזרח לכנרת, מתוך תפיסה של חלוץ ההתיישבות בגולן, ועל כך כתבו מייסדי הקיבוץ בכתביהם. במשך כעשר שנים הם היו יישוב יהודי בודד בתוך אזור התיישבות ערבי, שהקשר שלו עם היישוב היהודי הוא באמצעות סירות. במלחמת העצמאות עמד הקיבוץ בגבורה, הדף שלוש התקפות של צבא סוריה והיה הקיבוץ היחיד שחבריו לא רק הגנו על יישובם אלא אף כבשו שטח מחוץ לקיבוץ - את הסוסיתא. בשנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים עין גב היה יישוב ספר, שספג לא מעט אש מסוריה. בתקופת המאבק, אחד הפעילים המרכזיים שלנו היה תא"ל (מיל') עוזי קרן, חבר עין גב. אבל חברי הקיבוץ לא התגייסו למעננו, נהפוך הוא. אני זוכר שיחת קיבוץ שבה עוזי ואני ניסינו לגייס את חברי הקיבוץ, ללא הצלחה.

 

שני סיפורים מביא מוקי בספרו הנוגעים לגולן. האחד הוא מיד אחרי מלחמת ששת הימים. אדריכל נוף שהוזמן בידי מוקי לתכנן מחדש את פני הקיבוץ, הסביר כתובנה ראשונה, שיש לפתוח את הנוף, לעקור עצים שממש חסמו את הנוף הנשקף מהקיבוץ. כאשר הרעיון סופר לחברים, הוא עורר פחדים והתנגדויות. "היו שכמעט צעקו: 'אבל אם תכרתו את העצים, יראו אותנו!' פתאום התברר לי כי במשך השנים ניטעו כאן עצים כמטריות: כדי שהסורים שישבו על הרי הגולן לא יראו את הקיבוץ. מי שטיפס לרמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים נוכח שלמרות העצים, הסורים ראו משם את כל מה שהתרחש בחצר. כל עגלת ילדים, כל פרדה וכל כבשה. אולם חברי עין גב הבטיחו לעצמם שהעצים מסתירים. חברי טרח להסביר שכבר אין תותחים על ההר וכי אין יותר צורך לפחד אך הם בשלהם: אם תגזמו, נתגלה".

 

הסיפור השני הוא מהתקופה בה מוקי היה מזכיר התק"ם. כאמור, הייתה זו תקופה של חרדה לעתיד הקיבוץ. החרדה שלנו הייתה מאיום הנסיגה. החרדה במרחבי התנועה הייתה מתוצאות המשבר. "עד כמה שלטה החרדה להמשך קיומו של הקיבוץ בימים ההם אפשר להבין מתוך מה שאירע לי. באחד השבועות הראשונים לכניסתי לתפקיד ניגש אליי זוג ותיק מחברי עין גב ואמר בחשש עמוק: 'זהו? אתה מתחיל לחסל את הקיבוצים?' שאלתי: 'ממה אתם מסיקים זאת?' וכך הסבירו: 'מעלינו יושב קיבוץ, כפר חרוב. פעם הייתה זו עמדה סורית. מדי לילה בחצות היו החיילים הסורים מכבים את האורות. והנה, במקום זה קם קיבוץ כפר חרוב. מאז שהקיבוץ הצעיר עלה על הקרקע לא מכבים בו בחצות את האורות. כל לילה בחצות אנחנו יוצאים מביתנו לראות האם האורות בכפר חרוב עדין דולקים ודבר זה נותן לנו תחושת ביטחון. אבל בלילות האחרונים אין אורות בכפר חרוב. אז תגיד את האמת, חיסלת את הקיבוץ?'

 

התברר כי בכפר חרוב הייתה הפסקת חשמל. שלחתי מברק. ביקשתי מאנשי כפר חרוב שיתקנו את החשמל כדי שחבריי הוותיקים יוכלו לישון בשקט. יחד עם זאת חשתי היטב עד כמה עמוקה החרדה ורב החשש'".

 

הסיפור המיוחד הזה מסביר את החשש של ותיקי עין גב מהתחסלות התנועה, אך גם מעקירת יישובי הגולן שהייתה על הפרק. איני חושב שיש עדיפות כלשהי לקיומו של קיבוץ עין גב על קיומו וזכות קיומו של כפר חרוב. אולם הסיפור מעיד עד כמה קיומו של כפר חרוב חיוני גם לקיומו של עין גב. את זה לא הבינה התנועה הקיבוצית ואף לא מוקי צור - שהמאבק על כפר חרוב ועל אורטל הוא הקרב על עין גב ודגניה, לא רק כיישובי ספר אם תהיה חלילה נסיגה, אלא בעיקר כי השבר המוסרי שבעקירת היישובים ללא התנגדות התנועה - משמעותו היא אובדן התוקף המוסרי לקיומו של כל קיבוץ וקיבוץ.

 

***

אני ממליץ בחום על ספרו של מוקי. ספר מקסים.

  

נכתב בתאריך
24/3/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו