עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (65) - צריך להיות אופטימיים. אבל איך?

לאן מכאן (65) - צריך להיות אופטימיים. אבל איך?

מאת חן יחזקאלי, 17/11/2014

 

כשאני פוגש את מאור בני האהוב אחרי יום שלם שלא נפגשנו אני שואלו מה שלומו. לפעמים הוא משיב שטוב, לפעמים שלא טוב, ולפעמים הוא אף מפרט. מוצא חן בעיניי שאין לו תשובה אחת קבועה כמו שיש לרוב האנשים, כאילו זה מוסכם שכששואלים אותך מה שלומך לא באמת רוצים לדעת. אבל לפעמים הוא משיב "הכל טוב", ואז אני אומר לו שאף פעם לא הכל טוב. וזה למרות שאני מודה שאם יש מישהו בעולם שאני מאמין לו כשהוא אומר שהכל טוב, אז המישהו הזה הוא מאור.

 

לאחרונה סיפר לי חבר שקרא את עיתון "ידיעות הקיבוץ" שהוא היה מזועזע. שאלתי בבהלה, מדוע? הוא השיב: כי התמונה העולה מן העיתון היא שבקיבוץ הכל בסדר. הכל טוב. מיד הזדעזעתי אף אני: והרי בעצמי אני יודע שזו התמונה שעולה, ולא רק מן העיתון אלא בכלל, כשמדברים עם אנשים, רק שאני רגיל לזה. וחוץ מזה המדובר בחברים שלי – גם במערכת העיתון וגם בכלל. אבל החבר שלי צדק, כי זה שרגילים לצורת התנהגות מסוימת, וזה שכל החברים שלך מתנהגים כך, לא צריך להפריע לך לראות שמשהו פה לא בסדר. והרי כולנו רואים את זה אצל אחרים, לא? למשל, כשאחמדי-נז'אד אמר שבאיראן אין הומואים והכל בסדר, כולנו הזדעזענו, כי ידענו בדיוק מה זה אומר. אז אני לא אומר שהקיבוץ הוא כמו איראן, אבל קצת כן. וישראל כולה. אולי הרבה.

 

אומרים לי: אף אחד לא אוהב בכיינים. אני יודע שזה נכון. ואני יודע שאני בכיין. אולי בגלל זה אני לבד. אני מודה: אני אלרגי כל כך ל"הכל טוב" (לפי החבר שלי שסיפרתי עליו, אני לא אלרגי מספיק), שכשאני נמצא בסביבה שבה כולם מחייכים ואומרים הכל טוב, אני נכנס לדפרסיה. הכי אני נכנס לדפרסיה בסדרי פסח, בחתונות, בטקסי פרישה של אנשים שנהוג לומר שהם חשובים, וכאלה דברים. לאנשים שם יש עיניים נוצצות והם לובשים חיוכים מחוף לחוף, ואם אתה לא יודע יותר טוב (אני אף פעם לא יודע יותר טוב) אז אתה חושב שזה אומר שהם בטוב ושאפשר לדבר איתם, ואז אתה מנסה לדבר איתם ליד המזנון, או ליד דוכן הקפה, איפה שמחכים בלאו הכי, לא משנה על מה, ואז הם משיבים לך כמו מתוך תוכנת מחשב, ואתה מבין. לפעמים הם מתוחכמים ולוקח לך המון זמן עד שאתה מבין שהם משמיעים לך תוכנה. לפעמים המבחר שלהם עצום, והם מתוכנתים לא במה שהם אומרים אלא במה שהם אינם אומרים בשום אופן. זה למעשה רוב המקרים.

 

אנטואן דה סנט אקזופרי היה עושה לאנשים מבחן כדי לדעת אם יש או אם אין עם מי לדבר: הוא היה מראה להם את הציור שלו כדי לראות אם יגידו שזה כובע או שזה נחש בריח שבלע פיל. אני לא בעד מבחנים כי כולנו לפעמים אומרים "כובע" ואיננו מסוגלים לדמיין לא את הפיל ולא את נחש הבריח. אבל צריך לדבר. במצב שבו כולנו נמנעים מלדבר ברצינות על הקלקולים שלנו, חוץ ממרי הנפש והבכיינים, למשל אני, אז מתחזק הרושם שכל הקלקולים זה רק אצל הבכיינים מרי הנפש, וזה מסוכן. אמנם אנו נוהגים כך עם סיבה: אנו רוצים להוריד את רמת החרדה ולהעלות את רמת האופטימיות. אבל גוועלד, איך אנחנו לא רואים שזה עושה בדיוק את ההפך?

 

אנשים שאומרים שיהיה טוב, אומרים, צריך להיות אופטימיים. זה בטח נכון, אבל כשאתה משקר אתה לא אופטימי. אומרים לי: "fake it till you make it". לפעמים זה מצליח, אני מודה, אבל צריך להיזהר נורא, כי אתה לא יכול לדעת אם זה שאומר לך שהעמדת הפנים מצליחה אינו מעמיד פנים באותו רגע. לכן אולי הדרך הנכונה להיות אופטימי היא דווקא להיות גלוי לב. אם יש משהו שעוזר לי אישית להיות אופטימי כיום הוא זה שיש לנו נשיא גלוי לב. הינה, בנאום בטקס לזכר רבין הוא אמר כי מה שהרג את רבין היה זה שהעמדנו פנים שהכל בסדר כשהכל היה לא בסדר. שתקנו כשהיה עלינו לדבר. "שתיקה", הוא אמר, "פירושה שוויתרנו על החלום, ששכחנו לשם מה ובשם מה שבנו למולדתנו". מנהיג התנועה שלנו, איתן ברושי, אני קורא לך להצהיר כלפי נשיאינו: "אנחנו אתך." ולעשות שבאמת נהיה אתו. ולקרוא לי לעזור, אלא אם כן יש לך מישהו יותר טוב לזה.

    

נכתב בתאריך
18/11/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו