עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 7/9/2014

 

מיותר לציין כי אחדים מידידיי הטובים הם ערבים. בכל פגישה עמם אני בוש ונכלם על הגזענות המחליאה כלפי הערבים במקומותינו

 

לזכרם

לא מן השמים תנוחמו. מפינו. משתיקתנו. מרטט השפתיים הקפוצות שאינן נפתחות למוצא הפה, בהיעדר מילים. לא מן השמים תנוחמו ולא אנחנו, שאך כפסע היה בין היותנו מנחמים לבין היותנו מנוחמים, מוצאים את המילים לנחם, בעודנו שרויים בתחושה ובידיעה כי קשה לנחם אבל בלתי אפשרי להינחם.

 

סמיר ומוניר, ג'ואד וג'יהן

סמיר הוא רופא השיניים שלי. ג'ואד הוא החשמלאי שלי. מוניר מוכר לי את החומוס הכי טעים לפה שלי. סמי ("הציוני האחרון" אני מתלוצץ על חשבון שנינו) הוא הרוקח שלי. חלק ניכר מספקי השירותים החיוניים לי הם, כפי שמעיד עליהם שמם. גם ג'יהן פונה אליי מדי פעם, כאשר הוא רוצה לשלוח מכתב אל הרשויות השונות ולזעוק בו על עוול בלתי נסלח, על קיפוח בלתי נסבל, על מצב בלתי אפשרי.

 

אילו יכולתי לבחור ספקי שירותים בתחומים אלה, לא הייתי יכול לבחור טובים ונעימים מהם. אנשי מקצוע מעולים, אנשי שיחה מרתקים. בכל פגישה עמם אני בוש ונכלם על הגזענות המחליאה כלפי הערבים במקומותינו. המשותף לכולם הוא נקיעת הנפש והסלידה מכל עיסוק בסוגיה הטעונה של יהודים וערבים. עצם השאלה קולעת אותם לאזור החיוג של השעמום ולשטח השיפוט של חוסר עניין. אין להם לא זמן, לא כוח, לא רצון, ודאי לא חשק להידרש לסוגיה חסרת התוחלת והמוצא הזו. זרים להם העיסוק בדיבורי הסרק העקרים. הם עובדים. אין להם ראש לנושאים שאולי נמצאים ברומו של עולם אבל לא בעולמם.

 

כמעט מיותר לומר ולכתוב, כי אחדים מידידיי הטובים - עיניכם הקוראות עדות - הם ערבים. אולי זה לא אומר דבר, אבל אולי זה אומר חצי (ודאי לטעמי ולתחושתי) דבר או מקצתו: הן אפשר שיהיה זה פשוט עוד היום, כבר היום.

 

שעה בשבוע

שעה בשבוע, בכל יום שישי, בין חמש לשש בערב, בשעה שקטה ויקרה, אשר רובנו ככולנו לא היינו חושבים שניתן לייעד ולייחד אותה למעשה כזה (מאלף סיבות אנוכיות ואולי גם מסיבה אחת לאומית), יוצאים החברים הטובים שלי, אורה ושלמה, למשמרתם הקבועה בצומת כלשהו ועומדים על משמרתם. זו משמרת משותפת ליהודים ולערבים, המבקשים לבטא בעמידתם - כולם לבושים לבן - את הסיכוי ואת התקווה, את האור ואת היונה. את היתכנות הדו־קיום. את אפשרותו. את חיוניותו. את הכרחיותו. לא ראיתי אותם בעיני הבשר אבל בעיני הרוח אני רואה אותם, עדינים ומלאי חמלה, אוהבים ומאמינים, ואולי שוחים טיפה צלולה נגד הזרם העכור, מאמינים כי יש משמעות לעמידתם, שעה קטנה לפני כניסת השבת, ואולי גרעין המפגינים נוכחות בצומת צפוני במקום שחיים בו יהודים וערבים בשכנות מתוחה ייזרע באדמה המדממת, קשה וכאובה, אדמת חיינו, מאמינים שמשהו טוב עתיד להיזרע בה, אם רק יתמידו לעמוד בצמתים בימי שישי, שעה בשבוע, לבושים לבן, ונשמותיהם הטהורות זורות אור על סף שקיעה.

 

מתוך "הזמן הירוק"

  

למאמרים של אברהם שרון
נכתב בתאריך
7/9/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו