עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השינשינים אינם חיילים
 

השינשינים אינם חיילים

מאת גדעון שפירא, 15/7/2014

 

ילדינו ונכדינו אינם צבאו הפרטי של איש. יחליטו הם מה יעשו בשנת השרות

 

בשנת השרות של בני קיבוצים לפני הצבא, מעורבים מספר תחומי התייחסות ובין היתר, יציאה לעצמאות והרחבת יכולת הבחירה, הזדמנות לצבירת ניסיון חיים שיצטרף למאגר הפרטי, עמידה אישית במטלות נבחרות, התנסות בתפקידי תרומה וסיוע לנזקקים, עזרה לבני נוער מקורבי גיל בתנועות לטפח כישורי ברירה ערכית בתנאי עצמאות, ביצוע מטלות שהתנועה הקיבוצית לקחה על עצמה אך מתקשה ליישמן ללא עזרת הנערים.

 

שנת ה-ש"ש התפתחה בחסות היכולת הקיבוצית לארגן לדורות הצעירים מערך מיוחד של פעילות לפני היציאה לשרות הצבאי (דבר שאינו מתאפשר לאוכלוסיות אחרות), אבל ללא ויתור על השרות עצמו ובזה גדולת המהלך שמדובר בו. לחברה הקיבוצית, כארגון ממוסד, היו מהלכים בפיקוד הצבאי שאפשרו את האינטרסים הללו. אבל גם הצבא למד להעריך נכונה את התוצרים שהוא קיבל בדרך הזו מבחינת איכותם האישית ובגרותם של אלה אשר דחו את גיוסם אליו ויצאו לשנת השרות. לעיתים קרובות השתפרו הן שירותם והן יכולת הפיקוד שלהם כתוצאה מהמהלכים שבהם מדובר.

 

בראשית יוחדה שנת השרות לפעולה בתנועות הנוער, שלא הצליחו למלא את צרכי ההדרכה שלהן בכוחות עצמן. בלי יגמ"לים, לא התאפשרה בהן הדרכה מלאה. אבל חשוב לזכור, שהקיבוצים לקחו אחריות על התנועות הכחולות, הן מבחינה רעיונית והן מהבחינה הכלכלית ובחברה שקמה בישראל, ממילא לא הייתה לתנועות הנוער עצמאות משלהן. אבל צריך להודות ביושר, שנגרמו גם נזקים של ממש לתנועות הנוער מהתלות מרחיקת הלכת ביגמ"לים, בשליחים ובמנהלי תנועות. התגלו בעיות בעבודה שנעשתה בקינים, ולהלן רק אחדות מהן: וולונטריות (הצטרפות חופשית), שהוא נושא מהותי ביותר לחברה לא פורמאלית, אולם כמעט שאינו קיים בקיני הקיבוצים, בהם התאפשרה לחניכים רק התנועה אליה הם משתייכים. דוגמה נוספת היא הקבוצה החינוכית, המשמשת בקינים העירוניים בתפקידי סוציאליזציה מובהקים, אך בקיבוצים נחלשה כתוצאה מהשתייכות הבנים אליה מינקות ועד בגרות. רבים מהמדריכים הקיבוציים היו אומרים לחניכיהם, "עזבו את הקבוצה ותחליטו בעצמכם". גם דומיננטיות צוותי החינוך שיבשה את המרכיב הזה בקיבוצים. דבר נוסף הוא מימד השבטיות הקיים אצל האדם בגיל תנועת הנוער ואשר אחד מסממניו הוא הסמלת הארגון.

 

הנושא הזה נהרס לחלוטין בקן הקיבוצי ועבר לתחום הנטיות האישיות דוגמת לבוש וכד' בלבד.

 

אז מדוע בחרו כה רבים מצעירי הקיבוצים לצאת לשנות שרות? אחת הסיבות הנפוצות הייתה הרצון הכל כך מובן להאריך את הנעורים בשנה נוספת ולהתנסות בחיים מחוץ לקיבוץ ולמשפחה ללא השקעה מיותרת. לא בכדי התרחבה כל כך בהמשך, היענותם של בני הקיבוצים להיצע הגדל והולך של תפקידי שנת שרות, אשר התפתח באמצעות מחלקת המשימות. רבים לא היו יוצאים להיות יגמ"לים אילו לא נפתחו בפניהם האפשרויות הנוספות.

 

יש לראות נכוחה את הנושא בו מדובר ביחס לצעירי הקיבוצים. עיקר מטרתם היא ההתנסות האישית ודחיית השרות הצבאי, כפי שנאמר כבר מקודם. גם הערכים שהם מייצרים אגב תפקידם זה כרוכים בעיקר בהתנסות האישית הזו. כלומר, לא המימד התנועתי ולא זה של החברה הישראלית משמשים המרכיבים העיקריים עבור רובם. וצריך לזכור: מה המתנדב רוכש לעצמו מפעילותו ניתן למדוד ובאותה מידה גם מה שהמדריך מפיק ולומד מהעבודה עם חניכיו, אבל מהם הנכסים שהחניכים או הנזקקים רכשו, אפשר רק להעריך מבלי לדעת אל נכון. כלומר, המתנדב הוא הזוכה הגדול מפעולותיו ומהבחינה הזו, אין הבדל מהותי בין שהיה מדריך או מבצע תפקיד בתחום אחר. נכון שיש ילדים ואמהות, אשר נעזרו ונהנו מפעולות השינשינים. יש בנות שנחשפו להתעללות מצד משפחותיהן וזכו לחברות ורוח טובה מהקשר עם שינשיניות, אבל כל אלה אינם משנים את הנאמר בנידון מקודם.

 

אז מה עושים? ראשית, ילדינו ונכדינו אינם צבאו הפרטי של אף אחד! שנית, מבחינתם ההישג העיקרי בא מעצם פעולתם ועל-כן, הם רשאים ואף חייבים להחליט על מעשיהם והתוצאות הנובעות מהם. אפשר בהחלט לנסות לשכנע אותם, אבל יש לשתפם בדיון ובהכרעה על הכיוון וטיב מעשיהם.

 

למאמרים של גדעון שפירא
נכתב בתאריך
15/7/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו