עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / הדרבוקה שתביא את השלום

אדום מבפנים / הדרבוקה שתביא את השלום

מאת עזרא דלומי, 10/6/2014

 

בעוד המנהיגים מתחפרים בעמדותיהם, הולכים ומתפתחים סממני דו קיום יהודי ערבי שבא לביטוי בערבוב בין השפות, בדתיות לייט בשני הצדדים ובערבים מוזיקליים משותפים בהם שולטות הדרבוקות

 

הרבה זמן אני חושב לכתוב על זה ומהסס. מהסס משום שאולי זו תופעה שולית, עניין מקומי אזוטרי, לא משהו ארצי; משום שאולי הוא בטל בששים לנוכח מה שקורה בזירה הרחבה יותר של הסכסוך באזור. ואולי אני חושש לכתוב על זה כי עוד לא גיבשתי עמדה כלפי התוצאה הפוליטית היכולה לנבוע מן התופעה.

 

***

לפני כשנה התקיים במגרש בשכונת מוסררה בי-ם, על קו התפר עם העיר העתיקה, שבוע תרבות יהודי-ערבי. הרעיון לגבי מחיר הכיבוד שם - כל דבר בחמישה שקלים, בעיקר מנת אבטיח וגבינה מלוחה - הקדים את פריצת הדרך של קופיקס בר.

 

וכך מדי ערב היו מתכנסים שם יהודים וערבים, שרים לצלילי להקות שניגנו מוזיקה מעורבת ישראלית-ערבית כשהצליל הדומיננטי הוא צלילן של הדרבוקות. אח"כ נכנסו למקצבים שערבבו ריקודי בטן ודיסקו – בדבוקות שלא הבדילו בין דת ולאום. בערב הנעילה שבו נכחתי האווירה הייתה סוחפת והתלהטה עוד יותר. וגם אחרי שקול אורלוגין קרא חצות הדבוקה הענקית סירבה ללכת הביתה.

 

***

לפני כמה שבועות הקדשנו את במת הדיון החודשית של מכון ממרי לחקר תקשורת המזרח התיכון שבו אני עובד, לדיון בביקורה התקדימי של משלחת סטודנטים פלסטינית באושוויץ. אורח הערב היה פרופ' מוחמד דג'אני מאוניברסיטת אל-קודס והנושא: "לעשות שלום מלמטה". הטיעון של פרופסור דג'אני וכן של פרופסור אייל וינטר, עמיתו מהאוניברסיטה העברית, היא שהפשרת הקרח, הסרת הפחדים ההדדיים והכשרת הלבבות הם הכרחיים כדי לאפשר פתרון של הסכסוך. אלה צריכים להתחיל "מלמטה". בלעדיהם המו"מ שמתנהל אי-שם "למעלה", יוסיף להתחפר.

 

סיפור המסע לאושוויץ שכמעט ולא לא זכה לסיקור בארץ, הוגדר על-ידי פרופסור וינטר כאירוע שעשוי להוות נקודת מפנה ביחסי העמים והוא יירשם בדפי הסכסוך כמהלך חשוב בהרבה מכל מהלכי השלום שניהל ג'ון קרי באותה עת. המסע הזה היה לא קל עבור פרופ' דג'אני ותלמידיו שנתקלו בהרבה גילויי עוינות בעיתונות וברחוב הערביים. חרף זאת המסע יצא לפועל ודג'אני מבטיח להמשיך בכך.

 

***

לפני שבועיים, מתחם התחנה הראשונה (תחנת הרכבת הישנה) בירושלים: אירוע יהודי ערבי שנקרא "פשוט שרים". בשיטוטיי באינטרנט למדתי שפשוט שרים "הם ערבי תרבות מוסיקלית המפגישה בין אוכלוסייה ערבית ויהודית, כשבכל אירוע מופיעים אחד לצד השני אומן יהודי ואומן ערבי ומשתפים פעולה. בנוסף יש מפגשי מתנדבים בהם חושבים על האירועים הבאים, שותים קפה ומכירים יותר לעומק האחד את השני."

 

היזמה הזו שהניעו לפני כשלוש שנים סטודנט ישראלי וערבי מן האוניברסיטה העברית, התפתחה למקומות נוספים ונערכת עתה בחסות "הלל" ובתמיכת מפעל הפיס. בערב בתחנה ניגנו בעיקר מוזיקה מזרחית, משלנו - כולל שירים מן המקורות - ומשלהם. התזמורת והזמרים בשתי השפות הקפיצו קהל מעורב של יהודים - חילונים וחובשי כיפות - וערבים, בעיקר צעירים. לצלילי הקול והדרבוקה של שלמה בר ושל פייטנים-זמרים יהודים וערבים, פיזזה וקרקרה בלהט עצום קבוצה שטופת זעה של אנשים משני העמים, משהו שנראה לרגע כמקסם שווא. אבל לא, זה היה אמתי לגמרי.

***

קשה לנתק מן האירועים האלה ענייניים כמו קוד לבוש והתנהגות של חלק מן הציבור הדתי בשתי האוכלוסיות: את הצעירות הערביות שהפכו את החי'גאב - סמן זהות דתי לפריט אופנתי שמתחתיו יש טריקו ג'ינס וסניקרס; ואת הצעירים הערבים המקפידים על ג'ינס משופשפים וג'ייל בשיער. ומן הצד היהודי, את המדרשות החילוניות ואת הדתיות לייט נטולת הלאומניות, וזאת עוד מבלי להתייחס לשפות ולמוזיקה שמתערבבות.

 

***

לסממני הדו-קיום הצומחים מלמטה יהיו מן הסתם היבטים פוליטיים. השאלה איזה. אם ינווטו נכון, הם עשויים להכשיר את הקרקע להסדרים שאינם בנויים על חומות הפרדה בין ישות בעלת אוריינטציה מערבית, שתהיה אי מבודד ומגודר, לבין שכניה הערביים.

 

יש לי חבר שכבר שנים מתעקש לומר שהדרבוקה - כסמן של תרבות מזרחית וכלי מאוד פופולרי אצלנו ואצלם - תתניע את הדו-קיום ובעקבותיו את השלום. אז אחרי שאובמה וקרי וקלינטון ובוש התייאשו, אולי תהא זו הדרבוקה?

מתוך "הזמן הירוק"

 

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
10/6/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו