עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (52)
 

לאן מכאן (52)

מאת: חן יחזקאלי, 29/4/2014

 

שאינו יודע לשאול (ב): כמה דאגות חמורות, בתקווה שלא מאוחר מדי לטפל בהן

 

הבהרה חשובה: הדברים הבאים נכתבים מתוך דאגה עמוקה. כמו כן מכילים הדברים ביקורת קשה על התנהגותם הבלתי אחראית של מנהיגינו במשא ומתן עם הפלסטינים. אין בדברים כל ביקורת על ההנהגה הפלסטינית. אמנם ברור לכולם כי זו נוהגת אי-אחריות קיצוני אף יותר מהנהגתנו שלנו. בכל זאת נראה לי כי אחריותנו האזרחית היא לבוא בדרישות למנהיגינו, ולא למנהיגי אויבינו.

 

לפעמים מאור שואל אותי שרשרת של שאלות "למה", כמקובל אצל פעוטות. בשלב מסוים אני מבחין שזה אוטומטי לגמרי, ושהתשובות שלי אינן מעניינות אותו. לשאלות שאינן מביעות עניין בתשובה נהוג לקרוא רטוריות. אומרים: שאלה רטורית היא שאלה שבאה להביע עמדה. למשל: "מה לעשות – לעבור לסדר היום כאילו לא קרה כלום?" אבל יש גם שאלות סתמיות, ללא כל כוונה.

 

יש גם שאלות שאינן מביעות עניין בתשובה כי איננו מאמינים שתיתכן תשובה שעושה שכל. אלה שאלות שמביעות ייאוש. אני עצמי שואל שאלות כאלה כבר זמן מה על ראש הממשלה הנוכחי של ישראל: מדוע אין הוא בא בכל יוזמת שלום? מדוע כשהתחילו השיחות בין המערב לאיראן הוא לא בירך, ולא הציע למנהיג האיראני לבוא גם לירושלים, או להזמין אותו לטהראן? מדוע הוא דורש מן הפלסטינים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי? מדוע הוא ממשיך לעבות את ההתנחלויות? מדוע הוא אינו מציע שום חלופה לשום בקשה שלהם שהוא מסרב לה, כנהוג במשא ומתן, שום פשרה, שום ניסיון לגשר? מדוע, כשהמנהיג הפלסטיני הודיע כי הוא מבקש להיות חלק מאמנות בינלאומיות, ראש ממשלתנו לא בירכו על כך? מדוע, כשהמנהיג הפלסטיני כרת ברית עם המנהיגים הפלסטינים האחרים הקוראים להשמדתנו, לא הביע ראש ממשלתנו צער על כי אנחנו דחפנו אותו לכך?

 

אני שואל שאלות אלו מתוך ייאוש. אתמול, בערב יום השואה, שאלתי: מדוע, כשהמנהיג הפלסטיני אמר כי השואה היא "הפשע הנתעב ביותר שבוצע נגד האנושות בעידן המודרני", תוך לקיחת סיכון עם שותפיו החדשים להנהגה הפלסטינית. מדוע ראש ממשלתנו לא בירך אותו על ההתבטאויות האחראיות, ולא עודדו?

 

חבריי אומרים לי שאני תמים, כי התשובה ידועה לכל: להשקפתו של ראש ממשלתנו, אויבינו כולם הם ממשיכי הנאצים. הטוב ביותר שניתן לקוות לו הוא שהם יחשפו את פרצופם האמיתי קבל עולם מה שיותר מהר, ואז תיווצר בעולם אווירה סולחת ואולי אף אוהדת לפעולה צבאית ישראלית קיצונית נגדם. לצערי איני יודע כיצד להכחיש זאת. אך זה לא מספיק: גם אם הפלסטינים והאיראנים הם ממשיכי הנאצים, גם אז, ואולי במיוחד אז, היה נבון לנהוג איתם כמי שרוצים שלום. זה רק היה מחיש את הרגע בו יחשפו את פרצופם, ומגדיל את האהדה לישראל בעולם. לכן השאלה שלי נשארת ללא מענה. הייתכן שראש ממשלתנו עד כדי כך אינו מבין בפוליטיקה? או שעד כדי כך לא אכפת לו? ומדוע שרת המשפטים שלנו, המייצגת את ישראל במשא ומתן, אינה פורשת מתפקידה ומכריזה כי אינה מוכנה לקחת חלק בהעמדת הפנים הזו? והרי צעד שכזה ירים את קרנה, יוקרתה ומעמדה באופן מידי הן בישראל והן בעולם כולו. לכן טעות לומר כי המניע שלה הוא אהבת המעמד. ומדוע אין איש מכל חברי בית המחוקקים מציע להצביע אי אמון בממשלה אשר נוהגת באי אחריות כה גורפת? מה ההיגיון בשיגעון שקוראים לו הפוליטיקה בישראל?

 

דברים אלה נכתבים ביום השואה. סיון, אמו של מאור מוטרדת משאלת ההסבר לטירוף שאחז אז במיליוני בני אדם. גם היא, כמוני, מביעה כאב עמוק: היא אינה באמת מצפה לתשובה.

 

בסרט "הפתרון הסופי" (Conspiracy), מספר היידריך, המגולם על ידי קנת בראנה, סיפור ששמע מקריצינגר על איש שהייתה לו אם אוהבת ואב מתעלל, ושבכל זאת לא בכה על מות אמו אך התמוטט כשאביו נפטר (לסצנה ביוטיוב: Kritzinger's Story). השנאה לאביו נתנה תוכן לחייו, ומשמת אביו נותרו חייו ריקים. היידריך מציין את הלקח: לא לתת לשנאת היהודים למלא את חיינו יותר מדי. כשהוא אמר את זה, זה היה מאוחר מדי, כידוע. אני מתפלל שזה לא מאוחר מדי בשבילנו.

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
29/4/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו