עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי חדשני / התנערו מ"זוכרות"

שיתופי חדשני / התנערו מ"זוכרות"

אורי הייטנר, 20/4/2014

 

ארגון "זוכרות", המתייחס להקמת מדינת ישראל כאל טראומה, חותר לאובדנה

 

ב-12 במרץ 2013 נהרגו שני טייסים ישראליים בתאונת מסוק. בהגיע הידיעות הראשונות, כתבה פעילת ה"שמאל" הרדיקאלית נועה שיינדלינגר בדף הפייסבוק שלה: "יש לנו כנראה חדשות טובות (רמז: תאונה בתרגיל צה"לי עם נפגעים). זהו מסוק המשמש לתקיפה וירי מן האוויר. קולולולוללולו”. ובתשובה לאחת המגיבות הוסיפה שיינדלינגר את הפנינים הבאות: "הם בחרו להיות במדים. הם נהנים להיות במדים. הם מקבלים פריווילגיות כי הם במדים. ואני אדאג לשטויות כמו 'צלם אנוש' שלי אחר כך, כשהמאבק יסתיים בהצלחה. עד אז אשמח גם אשמח בנפול אויבי”.

 

לא היה זה מקרה ראשון. כל אימת שחייל צה"ל נהרג, פורצת הגברת בצהלולי חדווה. ובוודאי ישאל אותי הקורא למה אני נותן במה לעשב שוטה, שלבטח אינה מייצגת איש זולת עצמה, במקרה הטוב?

 

אז זהו, שלא. הבעיה שלי אינה עם העשב השוטה הזה, אלא עם המדמנה שבה צומחים גידולי פרא כאלו ועם האקולוגיה המאפשרת את קיומה של המדמנה הזאת.

 

נועה הנ"ל הנה פעילה מרכזית ומובילה בארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות". "זוכרות" הוא המדמנה. האקולוגיה, היא הסביבה שבשם ה"ליברליות" כביכול, נותנת לארגון הזה לגיטימיות.

 

גם אני חטאתי פעם אחת במתן לגיטימציה לארגון הזה. לזכותי ייאמר, שבזכות התערבותי, בוטלו מספר סדנאות הסתה נגד המדינה של הארגון הזה, במכללת תל-חי, בקיבוצים ובמוסדות חינוך בגליל העליון. אך פעם אחת נפלתי, והסכמתי להשתתף בעימות פומבי עם מייסד הארגון איתן ברונשטיין. טעיתי כאשר השתכנעתי מול הטיעון ש"בלאו הכי הוא קיבל את הבמה, וכדאי שאתה תהיה שם כדי לתת לו פייט ראוי". ואכן, דומני שאת הפייט הזה הוא לא ישכח, אבל אני לא אשכח את ייסורי המצפון מכך שהייתי שותף למתן במה למסית ומדיח נגד מדינת ישראל.

 

בדבריו, הסביר "הזוכרת הראשי", שארגונו לא נועד להילחם למען "זכות" השיבה. "הזכות הזאת", הוא הסביר, "היא זכות מוחלטת, שאי אפשר לערער עליה. היא אינה זקוקה לנו. אנחנו קיימים כדי להילחם על מימוש הזכות זאת, כלומר על השיבה בפועל לישראל של כל הפליטים". כדרכם של אנשי "זוכרות", הוא ניצל את הבמה לתיאור דמוני של ישראל בכלל ושל מלחמת השחרור בפרט, מלחמה שאינה אלא טיהור אתני אכזרי. את הפלמ"ח הוא הציג ככנופיית רוצחים ואנסים. את ישראל הוא הציג כ"מדינה ליהודים בלבד" וכמובן שהוא שולל את זכות קיומה כמדינה יהודית.

 

והנה, בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ", מופיע "קול קורא" תמים ואמפתי כקופסת סוכר, בחתימת רינה שתיל מארגון "זוכרות", הקורא לוותיקי הקיבוצים לתת את עדותם על מלחמת העצמאות ותקופתה. תוך שימוש בתחפושת חד פעמית של טרמינולוגיה ציונית - "מלחמת השחרור", "לוחמי תש"ח" וכד', היא מפצירה בוותיקים לתת עדות, לצורך הקמת אירוע של "ועדת אמת לאירועי 48'". מתוך הבנת הצורך של אותם ותיקים, בערוב ימיהם, בעשור התשיעי לחייהם, לספר את סיפורם, הם נקראים בציניות מרושעת להפוך לאידיוטים שימושיים בשירות תעמולת כזב וזוועה נגד המדינה שלהקמתה ולקיומה לחמו. אני יכול לתאר לעצמי "ראיון" כזה, שבו במשך שעות יספר אותו אדם את סיפורו, כאשר המראיין ידובב אותו בשאלות מכשילות, ומראיון של שש שעות, יוצגו שתי דקות המתארות מעשה אכזריות או פשע מלחמה, שיצורפו לעוד שתי דקות שייגבו ממרואיין אחר, ועוד שלוש דקות ממרואיין שלישי, כדי ליצור מסכת מרשיעה נגד ישראל.

 

גם במאמץ לאמץ טרמינולוגיה ידידותית לאותם אנשים, לא יכלה הכותבת להתאפק מלדבר על "טראומת 1948". בעבורה, הקמתה של מדינת ישראל, מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית, ככל עם ועם, היא טראומה. אדם המתייחס להולדתו כאל אירוע טראומתי, הוא אדם בעל נטיות אובדניות. ולא בכדי, הארגון המתייחס להקמת מדינת ישראל כאל טראומה, חותר לאובדנה.

 

אני קורא לוותיקי תש"ח לא ליפול למלכודת הדבש של "זוכרות". אני קורא לילדיהם ולנכדיהם להיות ערניים דיים, ולוודא שהוריהם וסביהם לא נפלו למלכודת.

 

ואני קורא לתנועה הקיבוצית ליזום מיזם תיעודי אחר, אמתי, ציוני, שייתן לדור מייסדי המדינה והלוחמים על הקמתה את האפשרות לספר את סיפורם; את האפוס הגדול של הקמת מדינת ישראל.

  

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
20/4/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו