עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / בכוח מה? בכוח אנה?
 

שיתופי - חדשני / בכוח מה? בכוח אנה?

מאת אורי הייטנר, 31/3/2013

 

בכוח מה התמודד אלישע פורת עם טראומת המלחמה? בכוח אהבתו - למשפחתו, לארצו, לקיבוצו - בשיריו ובסיפוריו. לזיכרו

אלישע פורת, ז"ל

אָנָּא בּכֹחַ, אַת

אֵינֶךְ צְרִיכָה לְדַבֵּר,

אָנָּא בְּכֹחַ, הַחַזָּן

שֶׁבָּרַדיוֹ בִּמְקוֹמֵךְ אוֹמֵר:

אֲנָא בָּא אֵלַיִךְ

יָשָׁר מִן הַגוֹלָן.

לֹא זְמַן לִשְׁאֹל עַכְשָׁו

בּכֹחַ מָה? בְּכֹחַ אָנָה?

שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵךְ:

שְׁרֵיחַ שׁוֹשַׁנִים חַדְרֵךְ,

שֶׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵךְ,

 

וֵאֱלֹהִים מַנְעִים מִמַּדָּפֵךְ.

 

"אנא בכוח", אלישע פורת מתוך "חושניה, המסגד"

 

היה זה בחורף הקשה, תרתי משמע, של מלחמת ההתשה בגולן, בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. המשורר אלישע פורת, לוחם מילואימניק בפלס"ר שריון, עשה את דרכו באוטובוס מקונייטרה דרומה, ושמע ברדיו חזן המשמיע את הפיוט "אנא בכוח". אלישע פורת שמע בתדהמה את המילים, שחלחלו ללבו ופרצו החוצה בשירו. וכך סיפר על כך פורת: "הוא שורר אותו ברגש ובעוצמה, וצימוד המילים הזה תפס את אזני מיד. אוקסימורון נפלא, שאפילו 'מלך האוקסימורונים' בשירתנו החדשה, נתן אלתרמן, היה מסיר כובעו בפניו. מתוך הצימוד הנוגד של רכות ואלימות התנגן לו השיר, שרצה כל כך להיוולד. החומרים היו מוכרים עד לזרא: חייל מוכה ומזה-שינה, השב לביתו לפרק זמן קצר וקצוב, כשהאיום לשוב אל החזית טרם סר מעליו. רעבונו לאישה, הצירוף הפרוע בין תשוקת הבשרים שלו ובין קרבת מותו מהדהדים בשיר: '...לֹא זְמַן לִשְׁאוֹל עַכְשָׁיו / בְּכֹחַ מָה בְּכֹחַ אָנַה / שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵך: / שְּׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵך...'".

 

הלוחם מתנחם, בשיר, באהבתו ובמפגש שלו עם אהובתו. האוקסימורון "אנא בכוח" מבטא את הניגוד בין אכזריות המלחמה בה השתתף, ורכות האהבה והתשוקה שהציפו אותו. המילה אנא של ה"אנא בכוח" מופיעה בשירו של פורת בשלושה ביטויים שונים. אָנָּא - לשון תחינה. אֲנָא - אני, בערבית. אָנָה? - לאן?

 

השיר פורסם בספר שיריו "חושניה, המסגד". הספר מקבץ שירים שנכתבו בימי הטראומה הגדולה של חייו של פורת, מלחמת יום הכיפורים, בה לחם בקרבות הבלימה בגולן ולאחר מכן בפריצה לגולן הסורי - "המובלעת" וחודשים ארוכים במלחמת ההתשה הקשה. הוא הרבה לדבר ולכתוב אודות המלחמה הנוראה ההיא, על שדות הקטל, על ריח המוות. ובתוך הטראומה הגדולה של המלחמה - טראומת המסגד בחושניה. אלישע היה בין הראשונים שהגיעו למקום, בו נגלה לנגד עיניהם המחזה המזוויע, של גופותיהם הכפותות של השבויים הישראליים שנרצחו בידי הסורים, ובהם יואל שליט, אחיו של נועם שליט ודודו של גלעד.

 

על הטראומה הזו, כתב את שירו "חושניה, המסגד":

 

חוּשְׁנִיֶה, הַמִסְגָּד, מַבְהִיר

מִטִּיחַ כְּמוֹ עַיִן לְבָנָה

בְּתוֹךְ עֲנַן בָּזֶלֶת מַאֲפִיר,

הַאֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּרִים כָּל

כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,

שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה

בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת

רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ

כְּמוֹ עַיִן הָרוֹאָה

אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים

הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין

לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם

הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ

שָׁרְשֵׁי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת

לְאָט לְאָט וְנִבְקָעוֹת.

חוֹשְׁנִיֶה, הַמִסְגָּד, מַשְׁחִיר.

 

את השירים שכתב במלחמה, פרסם במוסף הספרותי של "מעריב", בעריכת הסופר משה שמיר, ולאחר מכן קיבץ אותם בספר. כל חייו של פורת היו בצל המלחמה הזו, הטראומה של המלחמה הזו, אולי הלם קרב (הוא כתב לפחות שני סיפורים על הלם קרב, אך התחמק מתשובה ישירה לשאלתי אם לקה בהלם קרב. סיפורו "הסגן האילם" היה אחד ממקורות ההשראה למונולוג שכתבתי, שעלה במסגרת מחזה מקורי של התיאטרון הקהילתי בגולן, בו שיחקתי במשך שנים אחדות). הוא כתב בעקבות חוויותיו הקשות שירים וסיפורים קצרים. הוא חי את המלחמה, אותה כינה "המלחמה הארורה ההיא", והרבה לדבר ולספר על מוראותיה. היא הייתה מוקד חייו, היא הייתה מוקד כתיבתו. על אף הטראומה, הוא המשיך לשרת שנים רבות במילואים, כולל במלחמת שלום הגליל, עד גיל חמישים. ואת סוריה הוא שנא בכל לבו. לא אחת חתם על מיילים ששלח לי "בחורבן דמשק ננוחם".

 

***

פגשתי את אלישע, לראשונה, לפני שש שנים. בכנס של המדרשה ב"אורנים", שנערך באולם התרבות בקיבוץ יפעת, ישב לידי איכר חסון ומזוקן, בעל מראה בלתי אינטלקטואלי בעליל. פרופ' עוז אלמוג הרצה בכנס, והאיש שלידי אהב את ששמע, וליווה את הדברים בקריאות אהדה, שגרמו לי לבקש ממנו בנימוס לא להפריע לי. את הדוברים הבאים הוא פחות אהב, וגם את יחסו זה ביטא בקול, שוב ושוב, מה שגרם לי להעיר לו שוב, בנימוס... וכך, התפתחה בינינו שיחה מעניינית, והתברר שהמראה הבלתי אינטלקטואלי מטעה. הוא הזכיר מאמר שקרא ואהב ב"מקור ראשון" ולמראה פדחתי הגלויה העיר "העיתון שבטח לא שמעת עליו". "גם אני קורא אותו", השבתי, "ואף כותב בו". "מי אתה?" הוא שאל. "אתה אורי הייטנר?!", קרא בהפתעה בעקבות תשובתי. - "כן, ומי אתה?" - "אלישע פורת". - "אתה אלישע פורת?!". וכך פגישתנו הייתה מפגש של ידידים ותיקים, שמעולם לא נפגשו קודם לכן.

 

מאז ועד מותו הפתאומי מדום לב בשבוע שעבר, שמרנו על קשר, בעיקר קשר מיילים - שלחנו זה לזה את פרי עטנו, חווינו דעה והחלפנו רשמים. אלישע שלח לי את ספריו. הוא היה מאושר כשסיפרתי לו שהכנסתי שיר שלו לטקס יום הזיכרון באורטל. העובדה שבגולן, בה לחם וכתב את שירי הזיכרון קוראים את השירים בטקס הזיכרון, ריגשה אותו מאוד. פעמים אחדות נפגשנו, בעיקר בכנסים שעסקו בנושאים הקרובים ללב שנינו - ערב לזכר אבא קובנר, מורו ורבו של אלישע, אירוע השקת הביוגרפיה של מאיר יערי ועוד.

 

אלישע היה משורר, סופר, מסאי, בלש ספרותי, לוחם וחקלאי. הוא היה גאה בבוסתן עצי הפרי שלו, אליו הזמין אותי פעמים רבות, ופעמים רבות הבטחתי שאסור לראות, ולצערי לא זכיתי לקיים את הבטחתי.

 

אהבתי את שיריו, את סיפוריו ובעיקר את מחקריו "הבלשיים" כהגדרתו, על מנת להבחין ביניהם לבין מחקרים אקדמיים, שבהם התחקה אחרי פרשיות בתולדות התרבות והספרות העברית בכלל והקיבוצית בפרט.

***

"בכוח מה? בכוח אנה?" שאל את עצמו אלישע ב"אנא בכוח". "זה לא הזמן לשאול עכשיו", אמר לעצמו, לאהובתו.

 

בכוח מה התמודד עם טראומת המלחמה? בכוח אהבתו. אהבתו לאהובתו, אשתו הצעירה שחיכתה לו בבית, והוא כתב על געגועיו אליה ועל מחשבותיו עליה בזמן המלחמה, בשיריו ובסיפוריו. בכוח אהבתו למשפחתו - לילדיו ונכדיו. באהבת הארץ שלו. בכוח אהבת הקיבוץ שלו - ביתו עין החורש, אף שלא חסך ממנו את ביקורתו, בכמה מסיפוריו. בכוח לימודי היהדות אליהם יצא כדי למצוא מזור לנפשו הסוערת אחרי המלחמה, כהגדרתו. בכוח אהבת האדמה ועבודת האדמה, אותה לא זנח עד יומו האחרון.

 

יהי זכרו ברוך!

 הסגן האילם / אלישע פורת ז"ל

 

 

 

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
31/3/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו