עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הבועה לי
 

הבועה לי

מאת אלישע שפירא, 30/1/2013

 

המחאה החברתית הולידה עוד מפלגת בועה המתקראת "יש עתיד". ספק אם זו תשרוד את הבחירות הבאות

 

מערכת הבחירות שהסתיימה התאפיינה בדלות רעיונית ובהפרחת סיסמאות כלליות וסתמיות, בכל הנוגע לעתיד המדיני והחברתי שלנו. היה בה מאמץ משותף לטשטש את ההבדלים בין "שמאל" ל"ימין", ולטשטש את ההבדלים בתוך השמאל והימין, כאילו "כולנו מרכז" חסר משמעות, כאילו ההבדלים הם רק באישיות ובניסיון של העומדים בראש. נוצר הרושם כאילו כל היועצים ומנהלי הקמפיינים באו מאותה אסכולה, השמה את הדגש על המובילים תוך הצנעת העמדות והתוכנית הפוליטית שלהם. בשונה מהנטייה הרווחת, ברצוני לחזור לדיון על קריאת המפה החברתית, פוליטית ומדינית, ועל משמעות המושגים "שמאל" ו"ימין". מקור השימוש במושגים הוא כידוע מיקומן של הסיעות בפרלמנט הצרפתי, בימים שלאחר המהפכה. מאז הם הפכו למושגים המסייעים להתמצא במפת הרעיונות והעמדות החברתיות והמדיניות. השמאל נתפס מאז כמתאפיין בפתיחות לשינויים, ביותר חילוניות, בהשקפת עולם הומניסטית - חוצה לאומים ומדינות, במתינות מדינית, ברצון לפתור סכסוכים בהדברות ללא שימוש בכוח, ברדיקליות חברתית ובפתרונות סוציאל דמוקרטיים.

 

הימין מתאפיין בשמרנות, בנטייה חזקה יותר לדת, בהעלאת הלאום עד כדי הסתגרות וזיהוי חד-חד ערכי בין הלאום למדינה, בנטייה גוברת לפתור סכסוכים בכוח, בדבקות בפיאודליזם (בעבר) ובהתנהלות קפיטליסטית, עד כדי שיעבוד לכללי השוק, היום. כמובן שיש להבחין בין שמאל וימין מתונים, לבין שמאל וימין קיצוניים. זה ההבדל בין "איש שמאל" ל"שמאלן". זה ההבדל בין מי שהוא בעל "תודעה לאומית" ל"לאומן". יגאל אלון כתב בזמנו על תוספת ה"ן" הסופית, ההופכת ערך חיובי לדבר שלילי. גם לאחר שהבהרנו את ההבדל בין העמדות והשקפות העולם המהותיות לבין ביטוייהן הקיצוניים, חשוב להמשיך ולהבחין בשוני בין הגושים, ולא פחות חשוב לשים לב להבדלים ולפעמים לתהום הפעורה בתוך הגושים עצמם.

 

שמאל וימין כמצב נפשי

 

ידידי קלמן גייר הסביר את ההבדל בין ימין לשמאל כמשהו הטבוע באישיות, כביטוי להתנהלות אנושית במציאות של קונפליקטים חברתיים או מדיניים. לדבריו, איש השמאל פתוח יותר לזולת, לכל זולת, מי שמנסה לפתור קונפליקטים בדרך של הדברות ושיתוף פעולה, הבנת הצרכים של הזולת ושמירה על האינטרסים שלו בדרך של משא ומתן והגעה להסכמות. את איש הימין הוא תיאר כמי שהוא סגור יותר, מרוכז בעצמו ובקרובים אליו. כאשר הוא פוגש קונפליקטים הוא מגיב בדרך של הסתגרות, הגבהת חומות ושימוש בכוח. אינני יודע מה קודם למה, מבנה האישיות המעצב את השקפת העולם, או השקפת העולם המעדנת את הנטיות המולדות של האדם. אני נוטה לחשוב כי גם כאן האמת היא דיאלקטית. ההשפעות הן הדדיות, כאשר האישיות והשקפת העולם משפיעות זו על זו.

 

שמאל מדיני וחברתי - תעודת הזהות של מפלגת העבודה

 

הדיבורים של מנהיגי מפלגת העבודה לדורותיהם על המרכז נועדו לבדל אותם מהשמאלנות הקיצונית. מעולם לא היה להם ספק, ולא היה ספק לבוחריהם ולציבור כולו, כי מדובר במפלגת שמאל. יותר מכך, למרות שלא תמיד נשמר האיזון הרצוי בין השמאל החברתי לשמאל המדיני, הקשר בין שני צידי המשוואה של השמאל אינו מקרי. רבין למשל, לא היה קיצוני בעמדותיו, לא בתחום המדיני ולא בתחום החברתי, אך הוא זכור כמי שהוביל להסכמי אוסלו וכמי שבתקופתו נהנו החינוך ומגזר המיעוטים מעדיפות, כמוה לא ידעו מעולם. רבין, למרות שהיה בוודאי נע בכיסאו בחוסר נוחות, אם וכאשר נדרש להגדיר את עצמו כאיש שמאל, היה איש שמאל בכל מאודו. אני אומר זאת למרות שהייתי מודע גם לפערים בינינו בעומק הפתרונות הסוציאל-דמוקרטיים. שלי יחימוביץ, שהיא קרובה לרבים מאיתנו בהשקפותיה החברתיות-כלכליות, שגתה קשה כאשר הכריזה שהיא אינה שמאל. מותר היה לה להתנער מהשמאלנות הקיצונית, אך היה עליה לומר שהיא, ויותר מכך מפלגת העבודה לדורותיה, היא מפלגת שמאל חברתית ומדינית. כאשר שאלו אותי האם בכוונתי להצביע לשלי, ליאיר, לזהבה או לציפי, חזרתי ואמרתי שאני מצביע למפלגה ולא רק או בעיקר לעומד בראשה. אמרתי שאבחר במפלגת העבודה, בזכות שורשיה העמוקים בשמאל החברתי והמדיני.

 

המעבר המאיים מלאומיות ללאומנות

 

לאחר הבחירות התברר לאכזבתנו הרבה כי המחאה החברתית הולידה (לפחות בינתיים) עוד "מפלגת בועה". הפעם קוראים לה "יש עתיד". בועה שספק אם תשרוד את הבחירות הבאות. התופעה הזו מלווה אותנו כבר שנים רבות. קמו לנו מפלגות מרכז רבות, ביניהן: ד"ש בהנהגתם של ידין ורובינשטיין, "שינוי" של לפיד האב, "הדרך השלישית" של איציק מרדכי וקהלני, "קדימה" של אריק, אולמרט וציפי. כולן מפלגות של "הלך רוח", "אופנה חולפת", ללא מחויבות לדרך חברתית ומדינית ברורה. רובן לא שרדו יותר ממערכת בחירות אחת עד שהאוויר החל לברוח מהבלון שהלך והתדלדל. מדהים להיווכח כל פעם מחדש עד כמה קצר הזיכרון.

 

מדאיגה שבעתיים היא הצלחתו של בנט, במה שנראה כהשתלטות עוינת של הימין הקיצוני על הציונות הדתית. הציונות הדתית ההיסטורית, תנועת העבודה הדתית והקיבוץ הדתי בחלקו, נשבו בקסם המסוכן של הקיצוניות היהודית. אני מודה ששמעתי את בנט בפעם הראשונה בנאום הניצחון, בליל הבחירות. שמעתי ונחרדתי. מעבר לחזות החברמנית של "אחד משלנו", לוחם בסיירת, איש היי-טק, שמעתי לאומן יהודי. (זוכרים את ההבחנה בין "לאומי" ל"לאומן" מהפרק הראשון?). מעבר לחיוכים ולברכות לחיילי צהל, שמעתי בדברים צלילים צורמים, על הגבול של "פשיזם יהודי". כן, יכול להיות צירוף נורא כזה. ההשתלטות של בנט על מה שהייתה הציונות הדתית אינה דומה לבלון החביב של יאיר לפיד. התופעה הזו היא סכנה אמיתית למדינת ישראל. אם בסופו של המו"מ הקואליציוני יפגשו לפיד ובנט סביב שולחן הממשלה, אפשר לשער בסבירות רבה השפעתו של מי תהיה רבה יותר בצמתי ההכרעות המדיניות.

 

נכתב בתאריך
30/1/2013



הרשמה לניוזלטר שלנו