עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / בית כנסת? אצלנו?!
 

שיתופי - חדשני / בית כנסת? אצלנו?!

מאת אורי הייטנר, 23/9/2012

 

יש למנף את הדרישה להקמת בית כנסת בקיבוץ, לתנופה תרבותית ורוחנית של התחדשות יהודית בתוכו

 

אחד משיריו היפים ביותר והאהובים עליי ביותר של מאיר אריאל, הוא שיר הבלוז "בס בבלון", הנפתח באחת השורות היפות ביותר בשירה העברית: "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת". מאיר אריאל כותב באהבה וערגה על החלוצים, מייסדי קיבוצו, על הקשיים העצומים והעוני הכבד עמם התמודדו. ודרכם - על התסכול של תלות החקלאי באיתני הטבע. תקוותו, תוחלתו, מושא תפילותיו של חקלאי הוא הגשם. והנה, אריאל מתאר את החקלאי הממתין לקציר הכותנה (ענף הכותנה, כידוע, טרם היה בתקופת ההקמה, אך דווקא דרכו ראה לנכון אריאל להעביר את המסר) ודווקא אותו גשם מיוחל, מחרב את כל תקוותיו וציפיותיו "ענן שחור גדול עולה במערב. / אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת, / לראות את עמלך נחרב..."

 

מה עושה יהודי בסיטואציה הזאת? מן הסתם, מתפלל. אם זה לא יעזור - יש בכך לפחות איזה מזור לנפש, איזה ניצוץ של תקווה, אולי איזו אשליה שיש איזשהו סדר שמעבר לשרירות הסטטיסטית ושיש לאדם איזושהי יכולת להשפיע. אך לא כן החלוצים שהקימו את הקיבוץ. "אתה לא תתפלל, אתה לא צריך מטפחת - / קיבלת משבצת, א-נו תוציא ממנה את המירב". מאיר אריאל קובע עובדה, מתאר מצב.

 

אולם בהמשך השיר, ניתן לאתר את הביקורת של אריאל, המבצבצת מתוך גלויי האהבה וההערצה הכנים, על הבחירה בעולם שאין בו אלוהים, שאין בו תפילה. "אפשר להתבלבל, להסתבך באין מוצא אל המרחב. / עד שכל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת, / ענן שחור גדול עולה במערב... / אולי אם תתפלל, אם תצטרך מטפחת - / זוהי משבצת, יש בה, יש בה רב". מאיר אריאל מציע הצעה רטרואקטיבית לחלוצים קשי היום. אולי אין די בגשמיות להורדת הגשם, ומה שחסר הוא דווקא קצת רוחניות. אולי דווקא באמצעותה, ניתן למצות את הרב המצוי במשבצת הקרקע. שמא המונח "רב" אינו רק לשון ריבוי היבול, אלא גם ייצוג ליהדות, החסרה לכותב, והוא מאמין שיש בה כדי לתקן ולהעשיר את החיים, וגם לרפא ולשכך את הכאבים, גם כאשר הכותנה אינה נפתחת?

 

הצורך בחיבור אל היהדות, אל מקורותינו, אל תרבותנו, אל זהותנו, בא לידי ביטוי הולך וגדל בשני העשורים האחרונים, בדרכים שונות במרחב החילוני בישראל. הצורך הזה אינו פוסח על הקיבוץ. למה דווקא עכשיו? מן הסתם, הקיבוץ אינו מנותק מן החברה הסובבת, והתהליכים העוברים עליה פוקדים גם אותו. גם המשבר המתמשך ואובדן האמון באידיאולוגיה הקיבוצית, מייצר צורך באמונה חלופית, מאחר וללא חזון יפרע אדם, תפרע קהילה. במאמר מוסגר אומר, שבעיניי, באופן אישי, ערכי הקיבוץ הם התגלמות נפלאה של ערכי היהדות, היצירה התרבותית הקיבוצית שנוצרה במאה השנים האחרונות, היא יצירה יהודית מובהקת, וזאת לצד הביקורת שאני שותף לה על הפניית העורף למרכיבים מרכזיים וחשובים בתרבות היהודית, ולרטוריקה הלעומתית, האנטי דתית, שאפיינה את הקיבוץ. אולם חרף גישתי האישית, איני יכול להתעלם מן התובנה הציבורית הנפוצה, בקיבוץ ומחוצה לו, על הקיבוץ כנתק מן היהדות, ולפיה חיפושי הדרך בקיבוץ אחר הזהות היהודית, נתפסים כמרד במרד הקיבוצי. סיבה נוספת היא השינוי הדמוגרפי עם הקמת ההרחבות הקהילתיות, שהביאו לקיבוצים אוכלוסיה מסורתית שבעבר הייתה הרבה פחות נפוצה בו, והיא דוחפת את הקיבוץ לעבר המסורתיות.

 

אחד הביטויים הנפוצים בשנים האחרונות לגל הזה, הוא סוגיית הקמתם של בתי כנסת בקיבוצים. בעבר בתי הכנסת הבודדים בקיבוצים נועדו לספק מענה לצורכיהם של הורי החברים שהגיעו מן הגולה, ורצו להתפלל בבית הכנסת, אך הוא היה זר ומוזר להוויה הקיבוצית. "אתה לא תתפלל, אתה לא צריך מטפחת" - זה היה האתוס התרבותי של הקיבוץ. היום הצורך הזה בא ממקום אחר לגמרי.

 

סוגיית בית הכנסת בקיבוץ עולה ברבים מקיבוצי הגליל העליון, ולהערכתי היא תעלה בשנים הבאות גם בקיבוצים אחרים. מנעד התגובות הקיבוציות לדרישה להקים בית כנסת, נע מהקיבוץ שבהצבעה בקלפי החליט שלא להקצות מקום ציבורי לתפילה שוויונית (!) ביום הכיפורים, עד קיבוץ שהזמין את שר הדתות מרגי ושורה של רבנים אורתודוכסיים לטקס חנוכת בית הכנסת (אם כי, מבירור שערכתי, מעֵבר לטקס - התפילה בו נעשית, בדרך כלל, ללא הפרדה בין המינים).

 

איך ניתן ורצוי להתייחס לסוגיית בית הכנסת בקיבוץ, לדרישה מצד חברים בקיבוץ להקים בית כנסת? ניתן להתייחס לכך בגישה פרנואידית: אם ניתן "להם" בית כנסת, מחר "הם" ירצו מקווה, ואח"כ הם יחסמו את הכביש ליד בית הכנסת בשבתות, ואח"כ את כל השכונה, ואח"כ יבואו הנה חב"דניקים וברסלבים וישתלטו לנו על הקיבוץ. מוטב להרוג את הרכבת הזאת כשהיא עוד קומקום. ניתן להתייחס לכך בגישה סובלנית: חיה ותן לחיות. חברים רוצים בית כנסת? שיקבלו בית כנסת. העיקר שלא יפריעו לנו, ואנחנו לא נפריע להם. ננהל תהליך קהילתי כדי לגבש ברוח טובה הסכמות שיאפשרו לנו לחיות יחד, זה לצד זה, חרף חילוקי הדעות.

 

אני מציע גישה שלישית - מינוף הדרישה להקמת בית הכנסת, לתנופה תרבותית ורוחנית של התחדשות יהודית בקיבוץ. במילים אחרות - התייחסות לבית הכנסת לא כמענה לקומץ חוזרים בתשובה או שומרי מסורת, שזכותם לקיים את הפולחן שלהם, אלא כאל מרכז תרבותי ורוחני של הקיבוץ כולו, של החברים כולם, על מגוון הדעות והאמונות שלהם; מרכז התרבות היהודית של הקיבוץ. מרכז שבו נקבל את השבת בקבלת שבת קיבוצית ברוחנו. מרכז שבו נחגוג את חגי ישראל על פי דרכנו. מרכז שבו נקיים את טקסי החיים שלנו ברוח היהדות, על פי גישתנו.

 

מהי אותה "דרכנו"? זה נושא לבירור עומק בין החברים; זו סוגיה קיומית, החיונית לעתיד הקיבוץ לא פחות משאלות החומר והרכוש המעסיקות אותנו כל כך בשנים האחרונות. לדעתי, למשל, מאחר ושוויון המינים הוא ערך מרכזי בקיבוץ, מן הראוי שבית הכנסת הקיבוצי יהיה שוויוני. זאת דוגמה אחת, למימוש ערכינו הקיבוציים בתוך בית הכנסת. על בית כנסת שיתנהל באופן שונה מערכי החיים של הקהילה, ייגזר להיות פינה שכוחה (אולי יהיה זה אירוני מידי להגדירה כ"שכוחת אל") בשולי החיים התרבותיים של הקיבוץ, מקום למעטים, שאולי יתמלא אחת לשנה בתפילות יום הכיפורים או בעליה לתורה בבר המצווה. אם כך יהיה, תהיה זו החמצה רבתי. בהתנהלות נכונה, בית הכנסת יוכל להיות לב הקהילה.

 

יתכן שאי אפשר יהיה ליצור דרך אחת של חברי הקיבוץ לבטא את יהדותם. אדרבא, יהיה בית הכנסת המרכז המאפשר לחברים שונים לבטאה בדרכים שונות. אדרבא, בתום קבלת השבת הקיבוצית, תתקיים בו תפילה אורתודוכסית, או לאחר תפילת שחרית לשבת האורתודוכסית, יתקיים בו מניין שוויוני, או טקס בר מצווה ייחודי המבטא את דרך החיים הקיבוצית.

 

היהדות עלולה להיות הגורם המפלג את היהודים, אך היא עשויה להיות הגורם המאחד אותם. אני מאמין שדווקא אנו, חברי הקיבוצים, כקהילה ערכית ואידיאולוגית, עם מסורת תרבותית מפוארת, יכולים יותר מכל חברה אחרת, להיות מופת של התחדשות יהודית קהילתית, שבה היהדות היא הגורם המחבר והמאחד. אחדות אינה אחידות, ויש לתת מקום לכולם, מתוך גישה פלורליסטית פתוחה, אך מתוך ניסיון תמידי למצוא ולמצות את המאחד.

 

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
23/9/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו