פעם היה הקיבוץ חלוץ ההולך לפני המחנה. עם הזמן החלוץ התבגר, הזדקן. המחנה, רובו ככולו, עקף אותו, הותירו מאחור

תשובות שהשיבו לי אנשים שונים, בגילים שונים, מקיבוצים שונים (שהופרטו זה מכבר) לשאלה - מה דעתם על ההפרטה

תמיד נכון להשאיר שוליים, בכל מקום, בכל זמן. שוליים לספק

אם יש בקהילה החדשה ערכי ליבה, אין בינם ובין ערכי הליבה של הקיבוץ המסורתי דבר

אכן, יש בתים חדשים. יש תנופת פיתוח. יש חיים. זה יפה, אבל זה לא קיבוץ

עמק המקהלות: כל-כך הרבה חבורות זמר יש בעמק המעיינות

זיכרונות חג הפסח בכלל וטקס העומר בפרט הם ה"שי לחג" שלי

את תודעתם של משמרות המהפכה שלנו לא עיצבה ההוויה, אלא הגעגוע למה שהיה

"הזרם השיתוקי", יותר משהוא זרם, הוא מצבור של טיפות

אני מסמיק כשאני מתוודה על הערצתי לאלישע, אבל הוא אדם בעל איכויות נדירות

בחוברות השינוי של הקיבוצים מתבצע ניתוח מעקפים מרשים. ניסוחים מוקפדים, אין סרחי עודף

כאשר המחנות מתבצרים במתרסיהם, לא אחת מתברר, כי כוחו של מיעוט רב מכוחו של הרוב

אני מכיר לא מעט אנשים שההפרטה מיטיבה עמם ברווח וברווחה ובכל זאת הם עצובים

לרבים מבוגרי הלינה המשותפת זכורים הבקרים בעיקר בשל התור לשירותים

נקווה שבמשמרת של איתן ברושי לא יכבה האור בקיבוצים השיתופיים ולא תכרסם בהם אש זרה

צפויה לנו כנסת לא משעממת, שבה נולעט כולנו במנת-יתר של יאיר לפיד

מוצאו של האדם הוא מהקו-אופ

עם הפרטת הקיבוץ - גם המידע הופרט. מה שהיה לפנים נחלת הכלל שוב אינו נחלתו

נגיעת הפרפר של מיכה שמבן. לזכרו של איש גדול

שירת הברבור של מרצ ענוגה, נוגה, עצובה ויפה. למי נשאר מרצ?

למה אני צריך לבחור בין אבו לאיתן? מצידי שיהיו שניהם

הקיבוצניק של פעם הולך במצעד המהפכה שהסתיימה, כאחרון חיילי המאסף, ומזייף את המנונה

מזכיר מהתק"ם ומזכיר מהקיבוץ הארצי עשויים להיות מכפילי כוח. נא לשלב ידיים

ורק נחום לא רצה להיות כלום. לילדים שיהיו גדולים ולגדולים שנשארו ילדים

בקיבוץ מופרט לא ניתן לשלוט על הפערים. סוסי המרוץ המהירים ברחו מהאורווה הכובלת אותם

אבו וילן ראוי להיות מספר אחת במפלגה רסיסית כמרצ, שלא תקבל את קולי

"מודל רך" מנסה לשמר עקרונות ליבה של קיבוץ

הבנים שבים לקיבוץ אשר יש הכופרים בזכותו להיקרא קיבוץ. אני מחזיק להם אצבעות

זכה, מי שנולד כמוני בקיבוץ, להיות עטוף לא רק בחמימותה של אימא, אלא בחמימותה של קהילה שלמה

אובדן האמונה באלוהים ובאידיאות רוששו את פנימיותו של האדם. דברים שאמרה אימא

אם וכאשר יישאלו צעירים האם הקיבוץ מת הם לא יידעו כי הוא היה פעם חי

הקפיטליזם הקיבוצי הוא הכלאה של תה וקפה

הערבות ההדדית הפכה, עם ההפרטה, לחוזה שבו מופר זה מכבר האיזון

במקום שבו קיבוצים לא מעטים נואשו מן השותפות ונפרמו, מחיים אנשים צעירים את הרעיון הקיבוצי

ההפרטה אומדת את המרחק הנכון מהזולת: לכל אחד לפי צרכיו, לפי רצונו, לפי יכולתו

פירוק הקיבוץ, שכל כולו עשן, פה ושם אף מותיר ערוגה תחוחה

האם הקיבוצים העשירים (מאוד!) מצדיקים את הקביעה לפיה, אין כל סתירה בין שיתוף לבין הצלחה כלכלית?

את ההפרטה בקיבוצים חולל מיעוט כוחני, יש אומרים דורסני, שקושש, בהדרגה, יש האומרים - בהפחדה, רוב קטן, מספיק, כנוע וצייתני

כאשר עורכים מאזן של יתרונות ההפרטה מול חסרונותיה, היושר וההגינות מחייבים להודות: אולי בכל זאת יש בצמיחה הדמוגרפית, משהו

היינו ילדים, ילדים היינו. כמו ילדים במקומות רבים בעולם. האם היינו ילדים מאושרים? לא היו ילדים מאושרים מאתנו

צמיחה אינה דמוגרפית. היא תהליך אורגני, חי

רק שנים אחדות לפני לכתם לעולמם העזתי לדעת כי אבא ואימא לא סבלו בשואה

סביון ליברכט כותבת על הנופים האנושיים המופיעים בסיפורה 'קיבוץ'

'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו', אבל מה אם התבנית קטנה, לוחצת ומלחיצה?

אף שאני חי במציאות שבה כסף הוא חזות הכול - עודני חש ומאמין (פתי שכמוני?!) שיש דברים שלא נאמדים בכסף

הפוך, גדול, חזק, רותח. וכשמתמלאות, אחת לאחת, כל ארבע משאלות הקפה שלי - אני קרוב מתמיד להאמין באלוהים

'למה יש כאן אנשים שנוסעים על קלנועיות שנשים עם עיניים כמו של יפניות נוהגות בהן', שאל הילד שרצה לדעת מה זה קיבוץ

ההפרטה רוקנה את הקיבוצים משמחת חיים פשוטה

אחד במאי כבר לא חג ולא מועד. הוא סתם יום של חול. הדגל האדום היחיד המונף במקומותינו הוא דגלה של הפועל תל-אביב

חיידק אלים, 'הפרטה' שמו - בלע אותנו, כדג את יונה

המורה שלי לספורט, שידע שלעולם לא אהיה אלוף בכלום, נתן לי תחושה שזה בסדר, כי 'העיקר ההשתתפות'

לא אחת, אני ניצב משתאה נוכח עומק המצולות שמהן אנשים שולים ושואבים סחי ורפש שמהם הם מייצרים את תגובותיהם, בזהות בדויה

אדישה החיטה הצומחת שוב, למעבדים את האדמה, למאבדים אותה לידי של זרים, למוסרים אותה לחוכרים וצמיתים

הצבעה חשאית מאפשרת למהול רעל, לירוק ארס, להיות רעים, זדוניים

באנו אש לגרש. המדורות כבו זה מכבר

בדפי סידור העבודה היה סעיף אחד, אשר בחורף הכול שיוועו למצוא עצמם כתובים בו. 'גשם והפרעות'

נכון, לא הכול רקוב, לא כולם מושחתים, אבל יש פחות ופחות תפוח, ויותר ויותר תולעים

ארבע אחר הצהריים, שעת הגאולה. לקראתה סיימנו את ההשתוללות, את הקינוח, וחיכינו בקוצר רוח לדקה שבה נדהר אל בית ההורים

התנועה היא אות וסימן. שריד. עדות. מצבה. ההפרטה מאיימת להפוך את התנועה לתנוחה

אני חצוי בין רצוי לבין מצוי. הווייתי מופרטת, תודעתי - שיתופית. האם ההוויה, כפי שלימדוני, קובעת את התודעה? ייתכן

'אני מאחל הצלחה לקיבוצים השיתופיים ומאמין שגם בעתיד יהיו קיבוצים כאלה, אבל הם יהיו בשוליים'. התחזית של יהודה הראל

האם ישראל צריכה את הקיבוצניקים, כדברי סגן שר הביטחון מתן וילנאי?

כל עוד המטה השיתופי קיים, אדע כי יש טעם וסיכוי לכל מה שראוי להיאבק עליו

מחברה אנושית שבה 'אדם לאדם - אדם' - אנחנו הופכים לחברה שבה אדם לאדם - להד'ם

חזרת הבנים מחממת את הלב, אבל לא נכון לכנות את המקום שאליו הם חוזרים 'קיבוץ מתחדש'

מוקי צור, בספרו, מגלה לקוראים את חומרי-הנפש שלו ועושה זאת בשפה בהירה, מהולה בהומור דק