עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ניצני מהפך (ג)
 

ניצני מהפך (ג)

מאת עזרא דלומי, 7/3/2012

 

לעג ההיסטוריה הוא שבעוד רבים מן הקיבוצים טרם מיצו את תהליכי ההפרטה, פרצה בארץ מחאת האוהלים, הדורשת לבצע פניית פרסה מתהליכים אלו. "תבנית רוחה של התקופה", חלק שלישי ואחרון

 

ואולם התופעה המעניינת ונראה כי גם החשובה והמשמעותית ביותר המתחוללת בשנים האחרונות בתנועה הקיבוצית ובפריפריה שלה, הוא תהליך צמיחתם של הקיבוצים העירוניים, הקיבוצים החינוכיים ושל קומונות הבוגרים של תנועות הנוער "הכחולות" - הנוער העובד, השומר הצעיר והמחנות העולים. חלוצי התופעה הם הקיבוצים "מגוון" ו"תמוז" שקמו לפני כעשרים שנה ונמצאים בליבם של ישובים עירוניים: מגוון - בשדרת; תמוז - בבית שמש. קיבוצים אלה מתנהלים ללא משק חקלאי, אך מקיימים אורח חיים שיתופי, הכולל ערבות הדדית מלאה בין חבריהם וחלוקה שוויונית בהכנסות. רביד ואשבל שבגליל, הם שני קיבוצים חינוכיים המשמשים כ"קיבוצי אם" של תנועת הנוער העובד והלומד. חבריהם עוסקים בפעילויות ובמיזמים חינוכיים, בתוך ומחוץ לקיבוצים. באופן דומה פועלים קיבוץ פלך של השומר הצעיר הנמצא בגוש תפן והקיבוצים משעול שבנצרת עלית ונערן בבקעת הירדן, השייכים למחנות העולים.

 

לתנועות הנוער הללו, הפועלות בזיקה ל"זרם השיתופי" בתנועה הקיבוצית, יש כיום עשרות קומונות בוגרים - חלקן נקרא "קיבוצי מחנכים" - הפרוסות ברחבי הארץ שמספר חבריהן נאמד ביותר מ-2000. המדובר בצעירים שמגיל בוגרי צבא עד אמצע שנות השלושים, הפועלים באופן המזכיר את דרך פעילותו (וגם את רמת חייו הסגפנית) של גדוד העבודה: הרבה קבוצות הפזורות ברחבי הארץ, הקשורות למוקד מרכזי אחד. חבריהן עוסקים בחינוך בלתי פורמאלי, מפעילים פעוטונים וגני ילדים, הם שותפים למאבקי עובדים על זכויותיהם, הם ציר מרכזי במחאת האוהלים, יש להם (לנוער העובד והלומד) בית דפוס והוצאת ספרים צנועה, בתי אולפנא וסמינרים. בעצם הם הולכים וממלאים חללים שהותירה אחריה התנועה הקיבוצית, במהלך שנות המשבר שעברו עליה. מדובר בחלוציות חדשה שטרם ברור כיצד ולאן תתפתח, ואולם השפעתה רחבה וניכרת מאוד ומקרינה על התנועה הקיבוצית כולה. אם הוריהם יישבו את הספר הפוליטי והגיאוגרפי של המדינה, הם "מיישבים" את הספר החינוכי והחברתי. בשונה מדור ההורים בקיבוץ, קבוצות אלה פועלות כמעט ללא רוח גבית מן החברה הסובבת, לעתים אף נגדה. ליבה של התופעה הוא בקרב בוגרי תנועות הנוער "הכחולות", אך היא לא שייכת רק להן. קהילות שיתופיות חינוכיות ותיקות וצעירות קיימות בירושלים, בתל-אביב, בבאר שבע ובמקומות נוספים, חלקן מאוגדות בארגון הנקרא "מעגל הקבוצות".

 

כשהפרקטיקה הופכת לדוׁגמה

 

מכמה בחינות חלק מן העיסוק הספרותי והאמנותי בקיבוץ מחמיץ את העיקר. במקרים רבים הוא חובט בקיבוץ שכבר מזמן לא קיים, תוך שהוא מתעלם מן המאבק הנוכחי על דמותו ומן העוולות שיצרו תהליכי ההפרטה בתוכו, לאחר שבוטלו בו הסדרי השיתוף והערבות ההדדית. במקרים אחרים, הביקורת הזאת היא נטולת הקשר ומתעלמת מ"רוח התקופה". ההיסטוריון הבריטי לואיס נאמייר (1888 - 1960) הסביר את הקושי לעסוק בהיסטוריה בכך שהחוקר את העבר עושה זאת מנקודת מוצא, השקפה ותודעה שעוצבו בהווה. מכיוון שכך, לעתים קשה לו להבין ולהפנים לעמקם שיקולים, דילמות והכרעות השייכים לתקופה אחרת. קשה לדון בתקופה תוך התעלמות מרוחה.

 

אם להתייחס, בהקשר זה ללינה המשותפת כסמל לביקורת על הקיבוץ, הרי שזו לא קמה רק ממניעים אידיאולוגיים. בדגניה ובעין חרוד, למשל, מעולם לא ישנו הילדים מחוץ לחדר ההורים. הלינה המשותפת היא גם ובעיקר תוצר של אילוצי תקופה, שבה שררו מחסור ודלות. שהרי כאשר ההורים חיים באוהל או בצריף, עדיף שיהיה בית אחד, מוגן יותר, ללינת הילדים; שהרי בדירות חדר כפי שהיו בהמשך, האלטרנטיבה הייתה לינה של הורים וילדים זה לצד זה, כפי שחיו, אגב, לא מעט משפחות עירוניות בעת ההיא. חוץ מהגנה על הילדים בבית מבונה, הלינה המשותפת אפשרה ליותר חברות (וחברים) לצאת מוקדם בבוקר לעבודה, או להתגייס לשליחויות לאומיות ותנועתיות, כאשר הילדים נמצאים תחת השגחה ומטופלים. היא אפשרה לכלל הציבור ליטול חלק בחיי התרבות ובאסיפות הקיבוץ ולהיות שותפים מלאים בכל ההכרעות - הקיבוציות, הפוליטיות והלאומיות - שהתקבלו בעת ההיא.

 

***

אין ספק, זה היה כרוך בוויתורים וכאבים מצד ההורים והילדים, שבראי תקופתנו הם ויתורים בלתי נסבלים ולא מתקבלים על הדעת. גם בלתי סביר בימינו שחבר, אב המשפחה, ייצא לבדו לשליחות ארוכה בחו"ל בלא לראות את משפחתו חודשים ארוכים. קשה לדון בנושא הלינה המשותפת כעניין המנותק מהקשרו, בדיוק כמו שאי-אפשר לקיים דיון כזה על המקלחת המשותפת, על הסכין היחיד שהיה על כל שולחן בחדר האוכל ועבר בין החברים לפי תור, או על החליפה הייצוגית האחת שהייתה תלויה במחסן בגדים, אשר שירתה את כל החברים שנדרשו לה. בלי התייחסות ל"רוח התקופה" העיסוק בכל אלה, מנקודת מוצא המקדשת את האינדיבידואליזם ואת הפרטיות, לוקה בחסר ומעוות את התמונה.

 

שלושים שנה כבר אין בקיבוצים לינה משותפת, ברבים מהקיבוצים השיתוף כולו הוא על כרעי תרנגולת, אבל רוחו האימתנית של המיתוס עודה מרחפת והיא מהווה מטרה לחיצים, הגם שמדובר במיתוס בלבד. מה-גם שעניינים אלה לא היו ליבת הקיבוץ - השיתוף השוויון והערבות ההדדית - אלא אמצעים, חלקם הכרחיים, שנועדו לאפשר לו לשרוד בתקופה של מחסור וגם ובעיקר את היכולת להיות "השפחה החרופה" של הציונות.

 

אם הייתה טעות בשלהי העת ההיא, היא הייתה בקידוש האמצעים הללו והפיכתם למטרות; בהמשכת קיומם גם הרבה מעבר לזמנם; בהפיכת הפרקטיקה לדוׁגמה. ייתכן והדבר קרה בשל החשש שקינן בקרב ההנהגה התנועתית מפני "התפרקות החבילה" הקיבוצית, עם תום עידן החלוציות והמעבר לממלכתיות - ומתוך מחשבה, שגויה מסתבר, ששימור האחידות הוא התנאי לאחדות.

 

בסופו של דבר הקיבוץ הוא תבנית נופה של התקופה. בעבר הוא היווה גרסה רדיקלית של העידן החלוצי - סוציאליסטי; כיום, בעקבות תהליכי ההפרטה ופירוק השותפות, הוא הופך לגרסה, רכה בינתיים, של העידן הקפיטליסטי הניאו ליברלי. אופן העיסוק בקיבוץ של פעם - נוסטלגיה רווית רומנטיקה מחד, או ביקורת נטולת הקשר מאידך - מסתיר את העוולות ההולכות ומתהוות בו בהווה - פערי שכר גדולים בין החברים, אובדן הסולידאריות, הסתגרות אישית - ואף מקדש את קיומן.

***

אולי לעג ההיסטוריה הוא שבעוד רבים מן הקיבוצים טרם מיצו את תהליכי ההפרטה, חלקם עודו תוהה איך מתנהלים עם "הצעצוע המיובא", פרצה בארץ מחאת האוהלים, הדורשת לבצע פניית פרסה מתהליכים אלו, לכיוון של יתר שוויוניות, סולידאריות וצדק חברתי, עניינים שהם בליבת הרעיון הקיבוצי. המחאה הזו, כנראה, לא תסב את הגלגל לאחור בקיבוצים שכבר "חצו את הרוביקון" ואולם היא עשויה לחדד את הוויכוח בין שוללי ההפרטה מעיקרה לבין מי שתומכים בה בשם רצונו של הדור הצעיר ובשם מה שמקובל בחברה הסובבת, ולבלום או למתן את השלכותיה, ככל שמדובר בפערים המתהווים בתוך הקיבוצים.

 

המאמר הופיע בגיליון דצמבר 2011 של כתב בעת "כיוונים חדשים"

 

לחלק א' של המאמר
לחל' ב' של המאמר
למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
5/3/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו