עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

סוד הכוח: יכולת המינוף (ב)
 

סוד הכוח: יכולת המינוף (ב)

מאת עזרא דלומי, 6/3/2012

 

מה שאפשר לקיבוץ להיות זמין לצרכי המולדת ומגויס למשימותיה, הייתה האידיאולוגיה השיתופית ואופן מימושה הקיבוצי. אלה שימשו מנוף לפעילותו עם הפנים החוצה. "תבנית רוחה של התקופה", חלק שני

 

את סוד כוחו ועוצמת השפעתו של הקיבוץ בישראל ניתן אולי לתמצת במילה "מינוף". כוחו וסודו היו ביכולת המינוף. ביצירת אורח חיים ודרך חיים שיתופיים, שבהם מתקיימת ערבות הדדית מלאה בין החברים באופן שאפשר לשלוח אנשים למשימות תנועתיות ולאומיות, בעוד הבית מגונן מעורף. כך גם אפשר היה לקלוט גרעינים וחברות נוער, לקלוט עולים לקיים אולפנים, לחנך ילדי חוץ, לפעול באזור, להיות חוד החנית של מפלגות השמאל במערכות הבחירות, להיות מקור בלתי נדלה לשדרת הפיקוד הצה"לית, להקים מפעלים אזוריים והרשימה עוד ארוכה ונפרשת אל עבר תחומי התרבות והאמנות: אל המוזיאונים, אל חבורות הזמר, אל להקות המחול, אל הוצאות הספרים, אל בתי האולפנא והסמינרים. מדובר בשפע עצום, בלתי נתפס כמעט בהיקפו, ביחס לגודל האוכלוסייה שיצרה אותו.

 

לא פלא שלעתים נוצרה תחושה של כל הארץ קיבוץ, או של מדינה בתוך מדינה, העונות זו על צרכיה של זו. בעשורים הראשונים של המדינה וגם לפני כן, כמעט ולא היה צעיר בארץ שלא חווה קיבוץ, אם כחבר שנשאר (או עזב), אם כנחלאי, אם כחניך בתנועת הנוער, אם במסגרת שרות לאומי. הצעירים האלה, גם אם עזבו, היוו במשך שנים עורף ציבורי לקיבוץ, הם אהדו אותו מבחוץ ויצרו סביבו מסך של הגנה ציבורית מפני יריבים פוליטיים, הרבה לאחר שעזבו אותו. ולא רק בארץ, כי זרם המתנדבים שהגיע לקיבוצים אחרי מלחמת ששת הימים הוציא את שמעם אל רחבי העולם והפך אותם אטרקציה לצעירי המערב. מתנדב ששהה בקיבוצי (ראש הנקרה) בשנות השבעים, הקים אתר אינטרנט שבו סיפרו מי שעשו פרק חיים בקיבוץ על רשמיהם ועל תקופת שהותם בו. מתברר כי עבור רבים מבין מאות הכותבים באתר, השהות בקיבוץ הייתה חוויה מכוננת.

***

הפעלתנות הקיבוצית הזאת ענתה, כמובן, על הצרכים הלאומיים שהיו בשעתם. והיא זכתה להערכה והוקרה רבה מצד החברה. לא היה זה עניין של מה בכך, ההערכה הזאת הייתה חלק מן הדלק שהזין את תחושת השליחות של החברים; היא אפשרה את היותם שייכים למסגרת תובענית שהחברות בה כרוכה גם בוויתורים של יחיד למען הכלל. להערכה ולחשיבות שייחסה החברה הישראלית לקיבוץ היו גם ביטויים פחות מופשטים, כגון הלוואות ממשלתיות והשקעות פיתוח שאפשרו את קיומו וקידומו הכלכלי; הנח"ל שהזרים עתודות אנושיות, ומעמד פוליטי מיוחד: מי זוכר היום את "הקול הכפול" שניתן לנציגי איחוד הקבוצות והקיבוצים במוסדות מפא"י ובמפלגת העבודה, נוהל שהיה קיים עד אמצע שנות השבעים וביטא את הערכת המפלגה ל"שליחינו החלוצים"? מי זוכר שייצוג הקיבוצים בכמה כנסות הגיע לפי ארבעה ויותר מחלקם בכלל האוכלוסייה? (בכנסת השישית, השביעית והשמינית, בשנים 1965-1977, למעלה מ-10% מכלל חברי הכנסת, היו חברי קיבוצים). ובעצם, החברות בקיבוץ דמתה במידת מה לשירות בסיירת או בקורס טיס, שגם שם אחוז ההשתתפות של בני הקיבוצים היה עצום - לעתים פי שמונה ועשרה ממספרם בכלל האוכלוסייה. שכרו העיקרי של המשרת היא גאוות היחידה שמעניק לו מעמדו והיחס שהוא מקבל מן הציבור, שהרי מדובר במסלול קשה, תובעני, ששום תמורה כספית איננה מכסה עליו.

 

אמת, היו גם חינוך ואידיאולוגיה ואתוס שיתופי ואמונה, לא רק אהדה והערכה ציבורית. אבל כמו שבחור צעיר הולך לסיירת לא רק בגלל הציונות, אלא גם בגלל גאוות יחידה, כך גם מי שהגיע לקיבוץ בא לשם לא רק בגלל האידיאולוגיה, אלא גם משום שהחברה הסובבת אהדה ועודדה, חלקה הגדול אמנם ממרומי היציע, בלא להשתתף במשחק עצמו, אך די היה בכך כדי לתת זריקת מרץ להמשך המעשה. יחסי הגומלין החיוביים הללו בין התנועה הציונית לבין הקיבוץ ובין המדינה בעשורים הראשונים שלה לבין הקיבוץ, אפשרו לקיבוץ לתפקד כמחנה עבודה של האומה שנבנתה: לעצב את גבולותיה ולהגן עליהם, להקים חקלאות ותעשיה משגשגים, לפתח את הספר. מה שאפשר לקיבוץ להיות זמין לצרכי המולדת ומגויס למשימותיה, הייתה האידיאולוגיה השיתופית ואופן מימושה הקיבוצי. אלה שימשו מנוף לפעילותו "עם הפנים החוצה".

 

הקיבוץ והמדינה: שינוי במצב הצבירה

 

ניסיון לסקור את מה שעבר על הקיבוץ בעשורים האחרונים, יגלה שאחד השינויים המהותיים שהתרחש בתקופה זו ושלקיבוץ לא הייתה השפעה רבה עליו, הם יחסי הגומלין שלו עם החברה הסובבת והמדינה. הם עברו מטמורפוזה. מיחסים שהיו "במצב צבירה" חיובי, הם עברו ל"מצב צבירה" שלילי או, לכל היותר, ל"מצב צבירה" ניטראלי. שורשי השינוי הזה, סיבותיו וחלקו של הקיבוץ בו, קשורים במידה רבה לתהליכי ההפרטה ולשינויים הפוליטיים שעברו על החברה הישראלית והתפוגגות הסולידאריות בתוכה, ובמקביל, להיקלטותם של תהליכים אלה והתאקלמותם ברבים מן הקיבוצים. מיחסים שמקורם בתרומה הדדית - המדינה לקיבוץ, הקיבוץ למדינה - הם הפכו ליחסים כלכליים התלויים בדבר. ליחסי קח-תן. השפעתו של שינוי זה הייתה עצומה, ככל שמדובר במצבו ובתחושתו של חבר הקיבוץ. בתהליך איטי וכואב הלכה ופחתה "התמורה לאגרה" שהעניקה לו החברה הישראלית. משהו מתחושת טעם החיים הקיבוציים ומגאוות היחידה הלך והתפוגג. ישראל המשתנה חדלה לזכור לקיבוץ - המשתנה בעקבותיה - את חסד נעוריו.

 

התברר כי קל יותר לממש את עקרונות הקיבוץ - שוויון שיתוף וערבות הדדית - כאשר ברקע יש עידוד של הקהל והחברה, כמעשה שליחות ביישוב הארץ, בקליטת עלייה או כעלית צה"לית. קשה יותר לממש את העקרונות הללו כדבר לעצמו - ללא "בונוסים" ממלכתיים ואחרים, ללא דברי שבח מן הסביבה וללא מעמד של "נסיכים". זו הייתה אחת הבעיות בפניה ניצבו חברי הקיבוצים בעשורים האחרונים: הצורך להכיר בצדקת דרכם משום שהיא נכונה, ראויה ומטרה לעצמה, לא רק אמצעי בשירות המולדת; הצורך לחתור לחברה צודקת גם כשאין רוח גבית, ואולי חמור מכך, מול רוח נגדית, לעתים אפילו רוח נגדית עזה. לדור הבנים, השני והשלישי, שגדל אל תוך ישראל "הנורמאלית", אל תוך תרבות הצריכה, לא הייתה העצמה הרוחנית-אמונית של דור ההורים, שהקימו בלהט אמונתם בצדקת דרכם כמעט יש מאין. דור הבנים התקשה להתמיד במטלה הזאת.

 

זהו מבחן האמונה שרבים לא עמדו בו. שהרי עקרונות היסוד של חברה צודקת נותרו תקפים כפי שהיו. שוויון ערך האדם נותר אותו שוויון שראוי לחתור אליו. ואולם התברר כי הקיבוץ התקשה להתקיים כקיבוץ, בהיותו מעורטל מאהדת הציבור וללא משימה לאומית קונקרטית. אמונתו של חבר הקיבוץ בדרכו נפגמה ברגע שכללי המשחק השתנו. התברר, לעתים, שזו אמונה על תנאי; אמונה התלויה בדבר, אמונה שאיננה עמידה בפני צוק העתים. בעלי הרעיון השיתופי היו זקוקים לתחושת שליחות כדי להתקיים. בלעדי תחושת השליחות מימוש הרעיון השיתופי, כדבר לעצמו, נעשה קשה, ברוב הקיבוצים - בלתי אפשרי. הקיבוץ הלך והפך מחלוץ מוביל לחקיין של החברה הסובבת.

 

ההפרטה סוחפת את הקיבוצים

 

במהלך שני העשורים האחרונים כ-75% מכלל הקיבוצים בארץ (כ-210 מתוך 270) עברו תהליכי הפרטה, שהתרחשו במקביל לתהליך הפרטתה של החברה הישראלית. תחילה קרה הדבר בזרם איטי ובהמשך בשיטפון גדול. בזה אחר זה פירקו הקיבוצים את מערכות התקציב השוויוניות והמירו אותן במערכות שכר דיפרנציאליות שנקבעו לפי המקובל בסביבה החיצונית. המנהל יקבל שכר מנהל, העובד ליד פס היצור יקבל שכר פועל, תוך תשלום מס פנימי פרוגרסיבי לצורך קיומה של רשת בטחון, עבור מובטלים, נצרכים, או עבור מי שאינם מגיעים לרמת שכר מינימאלית שגובהה נקבע בנפרד, בכל ישוב וישוב. המודל הקיבוצי הזה, הקרוי "קיבוץ מתחדש" החל בשיוך הבתים לחבריו וסביר שבעתיד ישויכו גם נכסי היצור - מפעלי התעשייה והענפים החקלאיים - כך שמקיבוץ זה יהפוך למעין קואופרטיב של בעלי מניות. זהו תהליך הנמצא כיום בהתהוות, המלווה לעתים במאבקים פנימיים עתירי אמוציות על גובה הפנסיה, על עומק ההפרטה ועל אופן שיוך הנכסים, ואין לדעת כרגע כיצד יסתיימו. לצד רבים מן הקיבוצים הללו קמו שכונות הרחבה של תושבים מן החוץ - לעתים גדולות מן הקיבוץ עצמו - ואופן החיים של שתי הקהילות השונות תחת קורת גג מוניציפאלית אחת, נמצא כיום בתהליכי עיצוב וגיבוש, המלווים, לעתים, בחיכוכים בין שתי הקהילות, סביב עניינים של זכויות כלכליות ומיסוי.

***

כששים קיבוצים ממשיכים לקיים את עקרונות הליבה של הקיבוץ - בעלות משותפת על כל הנכסים, שוויון וערבות הדדית מלאה - והם מאוגדים כ"זרם שיתופי" המנהל סוג של אוטונומיה בתוך התנועה הקיבוצית המופרטת. הקיבוצים החברים בזרם השיתופי מאופיינים ברובם ביציבות כלכלית ובמנהיגות שיתופית. כמה מהם - ברעם, משמר העמק, גן שמואל, יטבתה, סאסא, חצרים, יזרעאל, שדה-אליהו, יבנה - ניצבים בצמרת הכלכלית של התנועה הקיבוצית.

 

המאמר הופיע בגיליון דצמבר 2011 של כתב בעת "כיוונים חדשים"

לחלק א של המאמר
למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
5/3/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו