עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פרידה מהשיתוף
יפתח גולדמן. הצילום מויקיפדיה
 

פרידה מהשיתוף

מאת יפתח גולדמן, 9/2/2012

 

במהלך השנתיים האחרונות, הגענו (אני וענת אשתי) למסקנה, שהשינויים העוברים על בית שמש אינם מאפשרים להמשיך לקיים את אורח החיים התמוזי

 

ילדותי עברה בקיבוץ יטבתה, שהוא קיבוץ שיתופי (אבל בשנות ילדותי היו כל הקיבוצים שיתופיים). בגיל עשרים, עוד לפני שסיימתי את השירות הצבאי, הצטרפתי לקיבוץ העירוני תמוז שהיה אז בראשית דרכו. במשך למעלה מעשרים שנה הייתי חבר תמוז. חייתי את כל חיי כחבר בקהילה שיתופית. יתר על כן: כתבתי, לימדתי, הרצתי ושוחחתי שוב ושוב אודות הקשר החיוני שבין מאבק פוליטי סוציאליסטי לבין חיים בקהילה שיתופית. והנה, בימים אלה אני עוזב את תמוז ונפרד מחיי השיתוף. זה בודאי מעורר תהיות רבות.

 

האתר הזה אינו בלוג אישי. ובכל זאת, נדמה שהפעם אין מנוס מכמה שאלות 'אד הומינם' (שאלות העוסקות באישיותו של הכותב ולא בתוכן של כתביו). כאשר נפער לפתע מרחק גדול כל כך בין האידיאולוגיה לאורח החיים האקטואלי, מתבקש הסבר.

 

אבל איזה הסבר? ובאיזו רמה של אינטימיות? חלק גדול מן המבקרים באתר זה הם חברים ותיקים שלי, שותפים לדרך. אחרים הם חניכי ותלמידי. ויש גם כאלה שאני מכיר באופן שטחי (לפעמים הכרות שנוצרה דרך האתר). אני רוצה לקוות שלפחות שניים או שלושה מן הקוראים הם אנשים שאינני מכיר כלל. אינני יכול לכתוב מכתב אישי ולפרסם אותו כפוסט הפונה לקהל אנונימי. לכן אכתוב כאן רק את מה שאני יכול לומר קבל העולם כולו. מי שאינו מסתפק בדברים האלה, ורוצה להמשיך את השיחה איתי, מוזמן לעשות זאת – באימייל אישי, בטלפון, או פשוט לבוא ולדבר. אשמח לשמוע תגובות. גם קשות. הן עדיפות עשרת מונים על שתיקה.

 

הנה, אני מתחיל. אנסה להציב עצמי במקום קוראי, ולשאול את השאלות שאולי מטרידות אותם (לפחות את אלה שעליהן אני מוכן לענות כאן). מעין ראיון פיקטיבי עם עצמי.

 

- אז מה, יפתח, אחרי 44 שנים נמאס לך מחיי השיתוף?

- לא, לא נמאס לי. ההחלטה להיפרד מתמוז ומחיי השיתוף היתה, קרוב לודאי, ההחלטה הקשה ביותר שקבלתי בימי חיי. כאב הפרידה הזאת הוא אולי הכאב הגדול ביותר שידעתי עד היום (להוציא מקרי מוות של אנשים קרובים).

 

- אז בכל זאת מה קרה? למה לעזוב?

- במהלך השנתיים האחרונות, בתהליך ארוך, מורכב ומפותל, הגענו (אני וענת אשתי) למסקנה, שאת אורח החיים התמוזי אי אפשר להמשיך ולקיים בבית שמש, וגם שלא נוכל להמשיך לחנך כאן את ילדינו…

 

בגרסה הראשונה של פוסט זה הופיע כאן טקסט ארוך המפרט ומסביר את השורות הקודמות. מתגובות שקבלתי הבנתי שלפחות חבר תמוז אחד חש אי נוחות גדולה עם החשיפה שלדעתו נגרמה לו, שהיתה (שוב לדעתו) לא במקומה. קראתי שוב ושוב את הדברים ולא מצאתי בהם את מה שאותו חבר מצא בהם. למרות זאת, מפאת "שלום בית" החלטתי להסיר את הפסקאות הבעייתיות. אני חוזר כאן על ההזמנה לשיחה אישית וישירה איתי בנושא. היא מופנית לכל אחד.

 

- בוויקיפדיה כתוב עליך שאתה "מוביל קו של סוציאליזם קהילתי, כזרם מחשבה כמו גם דרך חיים". מה יקרה עכשיו, לאור הפער שנוצר בין המחשבה והחיים?

- זו אחת השאלות הקשות ביותר המעסיקות אותי בימים אלה. ברור לי, שהנסיבות המאלצות אותי היום לנטוש את חיי השיתוף הן מקריות למדי, ומבחינה זו, אין מדובר על "המרת דת". התיאוריה שלי (או האידיאולוגיה אם אתם מעדיפים) לא תשתנה מן היסוד. אין חשש שאהפוך ליהודה הראל של הקיבוצים העירוניים.

מצד שני, אני מניח שהתיאוריה אכן תושפע מן השינויים בחיי. עדיין מוקדם מכדי לומר באילו אופנים בדיוק.

 

- ובכל זאת, תמיד אמרת ולימדת שאין זה מספיק רק להיאבק למען הסוציאליזם או ללמוד אותו באופן תיאורטי. צריך גם לחיות אותו. צריך שהסוציאליזם יהיה לדרך-חיים…

 

- אכן, תמיד האמנתי שסוציאליזם הוא דבר שצריך לחיות אותו, ושהתיאוריה הסוציאליסטית נמצאת חסרה אם אינה מחוברת חיבור עמוק עם פרקסיס שיתופי. במהלך כל חיי ניסיתי לחיות חיים של סוציאליזם קהילתי, כפי שהבנתי אותו. בחודשים האחרונים אני מגלה, מתוך ארועי חיי הפרטיים, את מה שתמיד ידעתי באופן תיאורטי: שחיים אמיתיים הם מורכבים, נפתלים ומלאי סתירות ופרדוקסים יותר מכל תיאוריה. המורכבות והסתירתיות נובעות כאן דווקא מן הקרבה היתירה אל האמת: מן העובדה שהחיים אמיתיים מן התיאוריה. אני מקווה לחיות חיים משמעותיים, ולממש סוציאליזם קהילתי, גם בשנים הבאות. ככלות הכל, הקומונה (הקהילה השיתופית) אינה הדרך הבלעדית להגשמתו של סוציאליזם קהילתי. הסוציאליזם הקהילתי מכיר דרכים שונות, ורמות אינטנסיביות שונות של התארגנות קהילתית. את זה כתבתי ואמרתי בהזדמנויות שונות הרבה לפני שהחלטנו לעזוב את תמוז (למשל כאן).

 

- אבל יש הבדל של שמים וארץ בין "קהילה" לבין קבוצה שיתופית!

- האומנם? בתמוז האמנו תמיד שאין מדובר בדיכוטומיה אלא בהבדל של דרגה. כל קהילה היא שותפות במשהו, והחיים הקהילתיים אינטנסיביים יותר ככל שתחומי השיתוף רבים יותר, ועומק השיתוף גדול יותר. בשנים האחרונות אני רואה יותר ויותר קבוצות של צעירים ומבוגרים השואפים לחיות חיי קהילה (או חיי קבוצה), ואפילו מחזיקים בהשקפת עולם סוציאליסטית משותפת, אבל מתקשים "לחצות את הרוביקון" אל השיתוף הכלכלי המלא. לכן, אני חושב שבטווח הזמן הנראה לעין, קומונה שיתופית תישאר נחלת חלקם של מעטים מאוד, אפילו בתוך המחנה הסוציאליסטי או הסוציאליסטי-קהילתני. עד לאחרונה הייתי אחד מן המעטים הללו, ואלמלא נסיבות מקריות, הייתי שמח להשאר אחד מהם. אבל ככל שאנחנו תופסים את הקומונה השיתופית כנתיב ההגשמה היחיד (או העיקרי) של הסוציאליזם הקהילתי, כך אנחנו עושים את הגשמת הסוציאליזם לעניינם של מעטים מאוד, של יחידי סגולה. האוטופיה שמתארת אורסולה לה-גווין ב"המנושל", או זו שפורש PM  ב"בולו'בולו", עדיין רחוקות מאתנו מאוד. ואפילו שם, באוטופיה, ספק אם הקומונה השיתופית תהיה הדפוס החברתי-כלכלי הרווח.

 

יחד עם זאת, אין ספק שלחיי קהילה עשירים ומספקים יש גם היבטים כלכליים המחייבים מידה של שותפות. אי אפשר לקיים חיי קהילה אם אוחזים בדבקות בעקרון של קדושת הרכוש הפרטי. למען האמת גם אי אפשר לקיים כך מדינה, או כל דפוס אחר של התארגנות חברתית.  אנרכיסטים-ליברטנים, הקוראים לביטולו של מס ההכנסה, הם בכל זאת מיעוט שולי אפילו בקרב הימין.

 

- יש בארץ צעירים וקבוצות של צעירים הקוראים ולומדים את הטקסטים שלך. במעט חוסר צניעות אפשר לומר שאתה מעניק להם השראה לחיי שיתוף. מה יהיה עכשיו?

- הקשר עם סוציאליסטים-קהילתיים צעירים (ופחות צעירים) חשוב לי מאוד. כאמור לעיל, אין לי כוונה לנטוש את המחנה או להמיר את דתי. בכל הטקסטים שכתבתי לא ניסיתי מעולם להסתיר או לטשטש את הבעיות שבחיי השיתוף, ואת המתחים הפנימיים שבתוך הסוציאליזם הקהילתי. מי שקרא את ספרי "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" יודע שהספר מצביע על כיוון, ומשרטט את הבעיות והקשיים. אני לא מציג בספר פתרונות שלמים ובטוחים. את הפתרונות המעשיים (שיהיו ממילא פתרונות חלקיים) צריך להציג קודם בחיים הממשיים, ורק אחר כך, אם בכלל, בספרים.

 

אני מקווה שאלה שלמדו וקראו את דברי בעבר, אלה שהפכו טקסטים שלי לפעולות בתנועות הנוער או עסקו בהם בערבי-קבוצה, ימשיכו לעשות זאת. ויותר מכל אני מקווה שהדיאלוג שלי עם אנשים כאלה יימשך.

ובחצי-חיוך אוסיף עוד משהו: הוגים גדולים, שהם מקורות השראה חשובים, כקרל מרקס ומרטין בובר, נולדו, יצרו הזדקנו ומתו, מבלי שחיו יום אחד בחיי שיתוף. לי יש בכל זאת 44 שנות-קיבוץ ברקורד…

 

- משהו לסיכום?

- למען האמת אני לא חש צורך לכתוב כאן דברי סיום ופרידה. אני באמת מרגיש שהשינוי הגדול שעובר עלי מתחולל, כמעט לחלוטין, בתחום חיי הפרטיים, ולא בחיי הציבוריים, שהאתר הזה הוא חלק מהם. אז זה אולי זה נראה כמו פרידה, אבל אני מקווה ומאמין שיתקיים בנו פסוקו של שלמה ארצי: "מה שנראה כמו פרידות, אולי לא נפרדים".

 

לבלוג של יפתח גולדמן

נכתב בתאריך
9/2/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו