עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כיצד לקרוא את "הקפיטל" (ב)

כיצד לקרוא את "הקפיטל" (ב)

מאת יפתח גולדמן, 12/1/2012

 

הדרך הנכונה לגשת אל "הקפיטל" היא לצנן, לפחות לעת הקריאה, את הלהט-המהפכני ואת יקוד-הזעם המוסרי, ולצלול אל תוך המים הקרים של הניתוח המדעי, הכלכלי, ההיסטורי והסוציולוגי (חלק ב)

 

צעד-צעד, פרק אחר פרק, נפרש אופן-הייצור הקפיטליסטי בפני הקורא ב"קפיטל". זהו ספר שיש לקרוא בו לאט ומתוך אורך רוח. יש להתמסר לספר, לשיטה ולקצב שלו. מרקס פותח באנליזה של מושגים מופשטים: מושג "הסחורה" ומושגים אחרים הקשורים בו (כגון "ערך-שימוש", "ערך-חליפין" ו"ממון"). בהדרגה נכנסת ההיסטוריה של אירופה אל הטקסט, והדיון הולך ונעשה קונקרטי. לאורך החיבור כולו נע הדיון של מרקס בין האנליזה התיאורטית של המושגים הנחוצים להבנת הקפיטליזם, לבין תיאור היסטורי של התהוות הקפיטליזם במערב אירופה ובאנגליה. תנועה מתמדת זו מן האנליזה אל ההיסטוריה, מבלי שאחד הקטבים בא על חשבון האחר, היא מן ההישגים המתודיים החשובים של "הקפיטל", והקורא צריך לסגל עצמו אליה: ללא הניתוח המושגי נשאר התיאור ההיסטורי אוסף עובדות מתות ונטולות פשר. ללא התיאור ההיסטורי נשאר הניתוח המושגי מופשט והיפותטי. באחת מן הטיוטות לקפיטל הגדיר מרקס את המתודה שלו כ"עולה מן המופשט אל הקונקרטי"[8].

 

חלק גדול מן המצאי האמפירי (העובדות הקונקרטיות) נתון בהערות השוליים המפורטות שהטקסט של מרקס עמוס בהן. יש חיבורים שבהם יכול הקורא לדלג על הערות השוליים מבלי שיחמיץ משהו חשוב. "הקפיטל" אינו אחד מהם. פעמים רבות, ההערות מרתקות ומחכימות לא פחות מן הטקסט הראשי, ומכל מקום הן עומדות כלפיו ביחס דיאלקטי: הוא נותן להן את הקשרן הכללי, והן ממלאות אותו בתוכן קונקרטי עשיר ומוחשי.

 

מי שידפדף בספר בקדחתנות, בחיפוש אחר הפסקאות שבהן קורא מרקס להתקוממות, למרד ולמהפכה קומוניסטית, צפוי להתאכזב. המושגים "קומוניזם" ו"סוציאליזם" כמעט לא מוזכרים ב"קפיטל", וכלל לא נדונים בו (האחרון מופיע רק בשתי הערות שוליים, ובשתיהן בהקשר ביקורתי). ואשר ל"מהפכה" - בספר אזכורים של מהפכות לרוב, כגון המהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקנית ומהפכות כלכליות וטכנולוגיות שונות, אבל אין בו שום דיון במהפכה קומוניסטית. החברה הקומוניסטית המיוחלת, זו העתידה להתהוות לאחר המהפכה, מוזכרת בכרך הראשון של "הקפיטל" במשפט אחד בלבד, וגם הוא בהערת שוליים שחשיבותה מוגבלת.[9] בכמה מקומות בספר מרקס מגיע עד סִפּוֹ של הקומוניזם המהפכני, כאשר הוא מסביר כיצד התפתחות הקפיטליזם מובילה מאליה להבשלת התנאים להפיכתו, אך לעולם אין הוא חוצה את הסף. את תורת המהפכה של מרקס יש לחפש בחיבוריו האחרים ולא ב"קפיטל".

 

ללא זעם מהפכני

 

מי שיחפש בספר תיאורים מזעזעים של זוועות הקפיטליזם וגינויים לאטימות לִיבּם של הקפיטליסטים ייצא ברכוש גדול מעט יותר (בעיקר אם לא ידלג, כאמור, על הערות השוליים). אולם גם דבר זה אינו מעיקרו של "הקפיטל". מרקס עצמו טרח להבהיר זאת בַּפתח-דבר שכתב לספר:

"ומלים מועטות כדי להוציא את האפשרות שיבינוני שלא-כהלכה. אין אני מצייר את קלסתר-פניהם של בעלי-ההון ושל אדוני-הקרקע בצבעים ורודים כל-עיקר. אולם אין אנו עוסקים כאן באישים אלא כל שהם משמשים קטגוריות כלכליות בצורת אדם, כל שהם משמשים נושאים ליחסים מעמדיים מסוימים ולאינטרסים מעמדיים מסוימים"[10].

 

הדרך הנכונה לגשת אל "הקפיטל" היא לצנן, לפחות לעת הקריאה, את הלהט-המהפכני ואת יקוד-הזעם המוסרי, ולצלול אל תוך המים הקרים של הניתוח המדעי, הכלכלי, ההיסטורי והסוציולוגי. אולם אין פירוש הדבר שאפשר להפריד, כפי שניסו אחדים לעשות, בין "מרקס המדען" ו"מרקס המהפכן": הרופא החוקר מחלה קשה לא יגיד שהבין אותה על בוריה בטרם עמד על כל היבטיה, ועל מכלול הנזקים שהיא גורמת לגוף האדם, ובטרם חשף את הדרך לרפא אותה. "הקפיטל" הוא אולי החיבור המהפכני ביותר של מרקס, דווקא משום שהוא "מדעי" כל-כך: הכרה רציונאלית, מעמיקה וממצה של הקפיטליזם פירושה גם הכרת ההכרח והאפשרות להתגבר עליו.

 

דימוי המחלה שלעיל מציג רק פן אחד של הקפיטליזם על פי מרקס. הבנה אָדֶקְוָטִית של תורתו, מחייבת להכיר את הקפיטליזם גם מצדו השני. אם הקפיטליזם הוא מחלה, הרי שהוא מחלה מיוחדת במינה: לא רק שהיא ניתנת לריפוי, אלא שהיא בוראת בעצמה את האמצעים לריפויה. יתר-על-כן: הקפיטליזם יצר אפשרות ממשית לשחרור האנושות לא רק מן הקפיטליזם עצמו, אלא מכל דפוסי השעבוד, העמל, המחסור, ומן האנטגוניזם החברתי שיסודו במלחמת הקיום. כל אלה הן תופעות טרנס-היסטוריות, אשר ליוו את המין האנושי למן ראשית הציוויליזציה. על פי מרקס, הקפיטליזם המתועש יצר, לראשונה בהיסטוריה, את האפשרות להתגבר על התופעות הללו, משום שבפעלתנות חסרת-המנוח שלו, במאמץ המתמיד שלו לגילויָם של כוחות-ייצור חדשים ולפיתוחם של צרכים אנושיים חדשים ומגוונים, הוא פיתח את מין האדם למדרגה תרבותית חדשה, וברא למען האנושות אפשרות לשפע חומרי בר-קיימא. וכפי שאמר הרברט מרקוזה [Marcuse]: נוצרה אפשרות לשיכוך מלחמת הקיום שבין האדם לבין הטבע, ולכן גם לשיכוך מלחמת הקיום שבין בני האדם לבין עצמם.

***

הקפיטליזם יצר אפשרות ריאלית לשחרור האנושות, אולם זוהי עדיין "רק" אפשרות. קוראים רבים של מרקס, מהם חסידים ומהם מתנגדים מובהקים שלו, פירשו אותו כמחזיק בתפיסה של דטרמיניזם היסטורי, על פיה תכני ההיסטוריה של העתיד ינבעו באופן הכרחי מתוך תנאי ההווה. לכאורה, מתוך חוקיו הפנימיים ובהתאמה לחוקים אלה חייב הקפיטליזם לבטל את עצמו ולהתחלף בסוציאליזם. דטרמיניזם כזה נראה כבלתי מתיישב עם המושגים "שחרור" ו"חירות". הוא גם מנוגד לפועלו המעשי של מרקס, שפעל כל חייו לארגונו של מעמד הפועלים, לפוליטיזציה שלו ולהפצת התודעה המהפכנית (כל אלה צעדים מיותרים לכאורה, אם אכן עתיד הקפיטליזם לברוא מתוך עצמו, בהכרח ובאופן סטיכי, את החברה החופשית הסוציאליסטית). ובכל זאת, אין להכחיש שהטון הדטרמיניסטי הבוטח אינו זר להגותו של מרקס, והוא מופיע גם ב"קפיטל", למשל בשורות הסיום של הפרק ה-24, שבמובן מסוים אפשר לראות בהן את שורות הסיום של החיבור כולו:[11]

 

"… הייצור הקפיטליסטי מוליד, לפי כוח של תהליך-טבע, את שלילת עצמו. זוהי שלילת השלילה. זו אינה מחזירה את הקניין הפרטי ליושנו אלא מחזירה היא את הקניין האינדיווידואלי, על יסוד ההישג של התקופה הקפיטליסטית: של שיתוף-הפעולה והקניין המשותף באדמה ובאמצעי-הייצור שיוצרו בידי העבודה עצמה"[12].

 

קוראים אחרים של מרקס, רבים וכישרוניים, הפריכו במהלך המאה העשרים באופנים שונים את הפירוש שעל-פיו תורת מרקס היא סוג של דטרמיניזם חמור.[13] רבים מהם גם הציעו הסברים משכנעים לנימה הכמו-דטרמיניסטית המופיעה לפעמים בדבריו. שאלות אלה הן בעלות חשיבות עליונה לתורת המהפכה של מרקס, אך כיוון שכאמור, תורת המהפכה אינה אחד מן הנושאים של "הקפיטל", אסתפק כאן בהצגת הרעיון הבא: אפשר שביטחונו של מרקס בהגשמת הסוציאליזם אינו אלא ביטוי לאמונה בוטחת ברוח האדם, שאותה אימץ מרקס ממורשת הנאורות. אפשר, אם כן, שהמקום שבו נדמה לנו מרקס כמחזיק בדטרמיניזם חמור (כזה המתלווה, בדרך כלל, למטריאליזם מטאפיסי), הוא דווקא המקום שבו בא לידי ביטוי האידיאליזם שלו: בני האדם, כך גרס מרקס, לא יסכימו, לאורך זמן, להמשיך לחיות בכלוב, משעה שיובהר להם שסורגיו של הכלוב הם מעשה-ידיהם שלהם, ושבידיהם הדבר להיעשות בני-חורין. הם לא ישלימו לאורך זמן עם מגבלות כלאם, ואפילו יהא הכלוב שבו הם אסורים כלוב של זהב.[14]

 

ביקורת הקפיטליזם

 

"הקפיטל" אינו ספר מוסר. הוא גם אינו מדריך-למהפכנים או מניפסט סוציאליסטי. זהו ניתוח שיטתי של אופן-הייצור הקפיטליסטי, השואף להציב בפני הקורא תיאור מדעי אובייקטיבי של מהות הקפיטליזם ואופן התהוותו. ארנסט מנדל הגדיר היטב, ובתמציתיות מרשימה, את מה שהוא לב לבו של "הקפיטל":

 

"במרכז הכרך הראשון של 'הקפיטל' עומדת התגלית היסודית של מרקס: הבנת 'סודו' של הערך-העודף. קיימת סחורה אחת - כוח-העבודה - שערך-השימוש שלה בשביל הקפיטליסט הוא יכולתה לייצר ערך חדש גדול מערך-החליפין שלה עצמה. 'תהליך הייצור', שאותו מנתח מרקס בכרך הראשון הוא, אפוא, תהליך ייצורו של הערך-העודף".[15]

 

 אפשר לומר, ולא יהיה הדבר רחוק מן האמת, שמאות העמודים של "הקפיטל" אינם אלא פיתוח, פירוש והסבר של ארבע השורות שלעיל. מטרתי בדברי הקדמה אלה היא לעודד את הקורא להתמודד עם הטקסט של מרקס, ולא להציע לו חלופה. לכן לא אנסה להציג כאן סיכום תמציתי של "הקפיטל". תמציות וסיכומים כאלה מצויים ממילא לרוב, בספרות הכתובה והאלקטרונית, וגם בשפה העברית. את הדברים הבאים אייחד דווקא למה שעולה מתוך הטקסט של "הקפיטל" מבלי שיאמר בו במפורש.

 

מי שיעקוב אחרי התיאור של מרקס, יגלה מחדש את הקפיטליזם, כאופן-ייצור רציונאלי, דינמי, אדיר כוח, מעורר הערצה ומפלצתי. הקפיטליזם הוא רציונאלי כל-כך, משום שיותר מכל אופן-ייצור שקדם לו בהיסטוריה הוא נקי מהשפעות זרות ומאשליות עצמיות. הוא מתנהל על פי חוקיו החמורים, כשתכליתו האחת היא הפקת הרווח מן הייצור, והשקעתו מחדש בייצור לשם הפקת רווח נוסף. אל התכלית הזאת רתום כל מערך הייצור, הקנייה והמכירה. הקפיטליזם הוא דינמי כל-כך, משום שלשם הפקה מתמדת של רווחים, הוא חייב להתרחב כל הזמן, לכבוש לעצמו זירות גיאוגרפיות חדשות, שווקים חדשים, טכנולוגיות חדשות… להפוך לסחורה בעלת ערך-חליפין כל דבר שיש לו ערך-שימוש (או שאפשר לייחס לו ערך-שימוש). מכאן גם כוחו האדיר של הקפיטליזם: כל מה שנוצר בתוכו שב ובונה אותו מחדש. כשקוראים את "הקפיטל" (ובעצם, גם כשקוראים את "המניפסט הקומוניסטי" וכתבים אחרים של מרקס), קשה שלא להעריץ את הקפיטליזם. מרקס היה ללא-ספק אחד ממעריציו. הוא העריץ את הקפיטליזם כפי שמעריצים אויב. כפי שמעריצים מפלצת.

 

אופן-הייצור הקפיטליסטי הוא מפלצתי כשם שהוא רציונאלי, דינמי ואדיר כוח, ומאותן סיבות עצמן. אם נגדיר "הומניזם", ברוח תורתו של עמנואל קנט [Kant], כעמדה הדורשת כי האדם (כל אדם) ייתפס כתכלית, ולעולם לא כאמצעי בלבד, הרי שהקפיטליזם הוא אנטי-הומניסטי: כמו כל דבר אחר עלי אדמות, גם בני האדם נתפסים בקפיטליזם כאמצעים להפקת רווח. הם נתפסים, מנקודת ראות קפיטליסטית, כחפצים, או כפי שאומר זאת מרקס: "עם קנייה זו שקנה בעל-ההון את כוח-העבודה, הרי צירף את העבודה גופה, חומר-תוסס חי זה, אל היסודות המתים, להתהוותה של התוצרת, שאף הם שייכים לו [...] תהליך-העבודה הוא תהליך המתרחש בין חפצים, שקנה בעל-ההון, בין חפצים השייכים לו".[16]

***

אלא שעלינו להיזהר מפני גלישה לדמוניזציה של הקפיטליזם, שתהיה עיוות חמור של תורת מרקס. בפרשנות העולם של מרקס אין שדים ומפלצות, לא אלוהים ולא שטן. יש בני אדם הפועלים בהיסטוריה, על-פי התנאים ההיסטוריים הנתונים של תקופתם, ושבים ומעצבים את התנאים הללו תוך שהם פועלים במסגרתם. החוקים של הקפיטליזם, וה"קפיטל" מסביר זאת היטב, אינם חוקים לוגיים וגם לא חוקי טבע. אלה הם חוקים היסטוריים, כלומר, חוקים המספקים תיאור כללי או עקרוני של מציאות מעשה ידי אדם. בני האדם הם שבראו את אופן-הייצור הקפיטליסטי והם שבוראים אותו שוב ושוב מדי יום בכוח-עבודתם. אפשר שזהו הדבר המפלצתי ביותר בקפיטליזם: שוב ושוב, יום אחר יום, שעת עבודה אחר שעת עבודה, מייצרים בני האדם בעבודתם עודף-תוצר, ושוב ושוב, יום אחר יום, שעת עבודה אחר שעת עבודה, עודף התוצר הזה הופך לרווח, והרווח הופך להון המתייצב מול בני האדם, יוצריו, כסמכות שליטה ומפקדת (ובימינו, שבהם לגורמי-הון פרטיים יש די כוח כדי למוטט כלכלות לאומיות, הדבר נכון עשרת מונים יותר מכפי שהיה בזמנו של מרקס). בני-האדם, המקבלים את מרותו של ההון, נכנעים בפני מעשי-ידיהם. על כגון זה אמר הנביא ישעיהו: "לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו".[17]

 

הקפיטליזם, כמושג מופשט, שולט בבני האדם מבעד לזהות הקונקרטית שהוא לובש בדמותם של בעלי-הון (אותן "קטגוריות כלכליות בצורת אדם"). בחשבון אחרון, בעל-ההון הוא אדם פרטי ולו שתי ידיים, שתי רגליים וראש אחד, בערך כמו לכולנו. כל כוח שיש לקפיטליסט, מעבר לזה האצור בידיו ובראשו, הוא כוח חברתי; כלומר – זהו כוח שבני החברה יצרו והעבירו אל הקפיטליסט. כל קפיטליסט שולט בשכיריו באמצעות הכוח שהם עצמם מפקידים בידיו, ומעמד הקפיטליסטים שולט בחברה באמצעות הכוח החברתי הקולקטיבי. "הקפיטל" של מרקס קורא לנו להשתחרר מעבודת האלילים שלנו – לקחת אחריות מלאה על הכוחות החברתיים והכלכליים שאנו עצמנו מקורם, ולנהל את הכלכלה, כמו את יתר התחומים החברתיים, על-פי שיקול דעתנו ובהתאם לתכליות אנושיות שאותן נקבע במשותף. לא פחות, אבל גם לא יותר.

 

לנוחיות הקוראים והמדפיסים, מצורף קישור לקובץ pdf: הקדמה לקפיטל מאת יפתח גולדמן

 



[8] Marx K. (1993), Grundrisse, London: Penguin Books, p. 101

[9] "מכאן, שבחברה קומוניסטית, יהא לו למנגנון-המכונות שטח-פעולה אחר לגמרי מזה הקיים בחברה הבורגנית" כאן, עמ' 321.

[10] כאן, עמ' 5.

[11] הפרק ה-24 הוא הפרק הלפני-אחרון של "הקפיטל", אולם הפרק ה-25 הוא מעין נספח החורג מבחינות מסוימות מן המתווה של הכללי של החיבור.

[12] כאן, עמ' 630.

[13] לאחרונה עשה זאת טרי איגלטון [Eagleton] בספרו "מדוע מרקס צדק":

Eagleton T. (2011), Why Marx Was Right, New Haven @ London: Yale University Press.

[14] מרקס עצמו משתמש, בחיבורו המוקדם "עבודה שכירה והון" בביטוי "כבלים של זהב" בהקשר דומה. גם כאן נדמה כי ביסוד הדברים עומדת הנחה אשר אינה נאמרת במפורש, כי הפועלים לא יסכימו לשאת לאורך זמן את כבלי הזהב. ראו: מרקס ק. (1955), עבודה שכירה והון, בתוך: מרקס, אנגלס, כתבים נבחרים כרך א', מרחביה: הוצאת ספרית פועלים, עמ' 57.

[15] Mandel E. (1990), Introdution to the Capital, vol 1, in: Marx K., Capital, London: Penguin, p.33

[16] כאן, עמ' 149. בתרגום העברי של צבי ויסלבסקי כתוב "עצמים" ולא "חפצים", אולם המלה שמרקס משתמש בה במקור הגרמני היא Dinge, המתרגמת לאנגלית כ Thing. לכן דומה שמוטב לקרוא בעברית "חפץ" או "דבר" במקום "עצם".

[17] ישעיהו, ב', ח'.

לקריאת החלק הראשון של המאמר - לחצו כאן
נכתב בתאריך
12/1/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו