עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מרקס, 'הקפיטל' ואנחנו (א)

 

מרקס, "הקפיטל" ואנחנו (א)

מאת יפתח גולדמן, 11/12/2012

 

במחזוריות טורדנית, עולה מחדש שמו של קרל מרקס, ואנשים שבים ונזכרים בספרו "הקפיטל" ובביקורתו על הקפיטליזם. יפתח גולדמן כתב הקדמה למהדורה המחודשת של "הקפיטל", שיצאה לאור השנה ("ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד') והיא מובאת בשלושה חלקים

 

בשנת 1947, ערב הקמת מדינת ישראל, ראתה אור המהדורה העברית הראשונה של "הקפיטל"[1] מאת קרל מרקס. המקור פורסם בגרמנית שמונים שנה קודם לכן, בשנת 1867. "הקפיטל" הוא, אם כן, ספר כמעט עתיק. הוצאתו לאור מחדש בימים אלה מעוררת תהיות: האומנם יש ב"קפיטל" משהו רלוונטי לזמננו, או שמא הוא רק עדות היסטורית למציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית באירופה של אמצע המאה התשע-עשרה - תקופה אשר הולכת ונעלמת באפלת העבר ככל שאנו נישאים אל תוך המאה העשרים ואחת? שנת 1867, שבה פורסם "הקפיטל", היא שנת ייסודה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. האם יש מי שזוכר היום משהו על אודות הקיסרות האוסטרו-הונגרית (מלבד זיכרון עמום של פאות לחיים עבותות וקשר כלשהו למלחמת העולם הראשונה)? גם "הקפיטל" ומחברו היו אמורים, לכאורה, לשקוע כבר בתהום נשייה. מאז שכתב מרקס את "הקפיטל" הומצאו הרובוט, הטנק, אופני השימוש בחשמל, פצצת האטום, המזון-המהיר, הטלפון, המחשב, הטלוויזיה והאינטרנט; בני אדם נחתו על הירח וחזרו משם; ארצות הברית, רוסיה, יפן וסין היו למעצמות בינלאומיות; קמו ונפלו משטרים קומוניסטיים על פני מחצית כדור הארץ; התחוללו שתי מלחמות עולם, מלחמה קרה אחת, ועוד עשרות מלחמות מקומיות קטנות או גדולות; מדינות נולדו ונעלמו; משטרים פוליטיים התעצבו ונכחדו; אידיאולוגיות ותיקות עברו מן העולם וחדשות הופיעו; נשים קיבלו את הזכות להצביע בבחירות, אפילו בשווייץ וברפובליקה האסלאמית של איראן… הייתכן שהמחקר שערך מרקס בכלכלה המדינית של זמנו יישאר רלוונטי בכל התהפוכות הללו?

 

אין פלא, שהטענה כי אין לנו מה ללמוד ממרקס נשמעת פעם אחר פעם. הקיצונים שבדובריה גורסים כי מרקס לא היה מעולם הוגה דעות חשוב, לפחות כל עוד הדברים אמורים בתחום הכלכלה. המתונים יותר מסתפקים באמירה, כי במאה וחמישים השנים שחלפו מאז צאתו לאור, הפך "הקפיטל" לבלתי רלוונטי. כמובן, איש לא יכחיש שהשיטה הכלכלית הדומיננטית בימינו היא קפיטליזם. אלא שהקפיטליזם של ימינו שונה לכאורה באופן דרמטי מזה שאותו הכיר מרקס, ושוני זה הופך את הניתוח המרקסיסטי למיושן ונטול תוקף.

***

ובכל זאת, שוב ושוב, במחזוריות טורדנית, עולה מחדש שמו של מרקס, ואנשים שבים ונזכרים בביקורת הקפיטליזם שלו. בזמנים ובמקומות שבהם סוגדים לקפיטליזם כ"טוב שבעולמות האפשריים", או מקבלים אותו כמעין "הכרח טבעי" שאין טעם להרהר ולערער עליו, איש אינו מתעניין במרקס (לכן נדיר כל-כך העיסוק במרקס בחוגים לכלכלה). אבל שיבה אל מרקס מתחוללת, שוב ושוב, במקומות ובזמנים שבהם הקפיטליזם מפחיד אותנו, מאיים עלינו או הורס את חיינו בפועל ממש. ההתעניינות במרקס ובהגותו נמצאת, אפוא, ביחס הפוך למידת הביטחון שלנו בקפיטליזם. ברגעים שבהם מתערער ביטחוננו או נשבר, אנחנו שבים אל כתביו של האיש שחשף לראשונה את יסודות השיטה הקפיטליסטית. בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, ובשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת (העידן של רייגן, תאצ'ר, בוש האב ובוש הבן) מעטים במערב קראו בשמו של מרקס, והאידיאולוגים הניאו-ליברלים הכריזו על "קץ ההיסטוריה".[2] אבל במשבר הפיננסי הגדול של 2008, נזכרו רבים בניתוח-הקפיטליזם של מרקס והעותקים מעלי האבק של "הקפיטל" אזלו פתאום בספריות ובחנויות הספרים.

 

 ובישראל? בשיאו של עידן ההפרטה, נפטרו ממרקס אפילו תלמידיו מאתמול ומשלשום. אבל בקיץ 2011 נשבר אמונם של רבבות ישראלים בכלכלה הניאו-ליברלית. הישראלים גילו פתאום שמשטר ההפרטה רומס אותם ומונע מהם חיים ראויים, והם יצאו לרחובות כדי לצעוק זאת. והנה, כתגובה מיידית, מזדרזת "ספרית פועלים" להדפיס מהדורה חדשה של "הקפיטל", וטוב היא עושה. גם בימינו, כל תשובה למשברי הקפיטליזם שהיא בעלת ערך נשענת, לפחות באופן חלקי, על היסודות שהניח מרקס ב"קפיטל". מרקס הפך בעידן שלנו לרוח הרפאים השבה ועולה ברגעים של משבר ואובדן - רוח רפאים שאינה יכולה לעבור מן העולם עד שתושלם שליחותה עלי אדמות, והסדר החברתי-כלכלי הקפיטליסטי, שלתיאורו, ניתוחו וביקורתו הקדיש מרקס את חייו, יגיע לקץ דרכו.[3]

הרלוונטיות של "הקפיטל"

 

הדיבור על רוחות רפאים לא מרמז כאן למסתורין כלשהו. מרקס יישאר רלוונטי כל עוד יישאר הקפיטליזם רלוונטי, או לפחות כל עוד יישארו בני אדם השואלים שאלות על הקפיטליזם, פשוט משום שמרקס הוא מפרשו הגדול ומבקרו הגדול של הקפיטליזם. כל התיאוריות הכלכליות שקדמו למרקס נחותות מזו שלו, וכל ביקורת-קפיטליזם מאוחרת מזו של מרקס, או שהיא מבוססת על היסודות שהניח, או שהיא בבחינת נסיגה תיאורטית ולא התקדמות.[4]

 

מדוע מרקס זכה לכך? ראשית, משום שבאישיותו התלכדו רוחב ראייה, עומק ניתוח, חריפות שכל וכשרון ניסוח מעולה (יש להוסיף לכך גם סקרנות אינסופית, שקדנות ונכונות לוותר על חיים נוחים, ולהזניח, למען העיסוק המחקרי, חובות כמו פרנסת המשפחה), שנית (וזה חשוב יותר), משום שהתמזל מזלו של מרקס לחיות במקום שבו נולד הקפיטליזם המודרני, ובזמן שבו החל את מסע הכיבושים שלו על פני כדור הארץ. במשל המפורסם על ינשופה של מינרבה, אֵלת החכמה, היוצא למעופו עם רדת הדמדומים, הביע הפילוסוף הגל [Hegel] את הרעיון בדבר ההבנה המגיעה רק בתום העלילה: שעת השקיעה של תקופה היסטורית מסוימת היא השעה שבה אנו מבינים תקופה זו על בוריה. מרקס, תלמידו של הגל, הוא דוגמא מפריכה לעיקרון זה: הוא היה ינשוף מוזר, שיצא למעופו עם אור ראשון דווקא. מסתבר, כי לעתים גם דמדומי השחר מאפשרים לינשופים להיטיב לראות. באמצע המאה התשע-עשרה, בבריטניה ובמערב אירופה, כבר לבש הקפיטליזם את צורתו המפותחת, התעשייתית, אבל עדיין לא הפך למובן מאליו. בשעת ביניים זו ראה אותו מרקס וכתב עליו.

***

 בשעה שכתב את "הקפיטל", אופן-הייצור המתואר בספר התקיים רק בזירה גאו-פוליטית אחת (אם כי חשובה) של העולם[5], אבל מרקס זיהה את כוח ההתפשטות האדיר של הקפיטליזם, וצפה בשל כך שהוא יכבוש עולם ומלואו. דבריו, ב"מניפסט הקומוניסטי", על אודות הבורגנות העתידה להרוס את כל חומות-סין עד היסוד בכוח הארטילריה הכבדה של סחורותיה הזולות,[6] נשמעים אקטואליים באופן מוזר דווקא היום, כשסין הופכת לקטר של הקפיטליזם העולמי. מרקס לא היה מופתע (וגם לא מאוכזב) אילו שמע שבמהלך המאה העשרים היה הקפיטליזם לאופן-הייצור של כל אוכלוסיית כדור הארץ. אבל אולי היה שואל אותנו לְמה אנחנו מחכים. את הפוטנציאלים להתגברות על הקפיטליזם הוא חיפש ומצא בתוך הסדר הקפיטליסטי עצמו ולא מעבר לגבולותיו. מבחינה זו, כפי שהעירו בצדק ארנסט מנדל [Mandel], אלן מייקסינס ווד [Meiksins Wood] ואחרים, ה"קפיטל" רלוונטי היום עוד יותר מכפי שהיה בימי חייו של מחברו[7].

 

קשה להבחין בכך בקריאה מרפרפת. הדוגמאות הרבות הפזורות בספר (חלקן דוגמאות אמפיריות ממש וחלקן רק משלים לצורך ההמחשה) מספרות על חרושתנים אנגלים המייצרים במפעליהם חוטי כותנה ומעילים, גפרורים ומשחת נעליים. המכונות בבתי החרושת מוּנעות בקיטור, ומקור האנרגיה הוא פחם. הפועלים, שבכוח עבודתם נהפכים חומרי הגלם למוצרים, גרים ברובעי פועלים בלונדון או במנצ'סטר וסובאים בירה זולה בפאבים שכונתיים. לכאורה - מה לתיאור זה ולכלכלת זמננו האלקטרונית, הממוחשבת והגלובלית; כלכלה המייצרת מחשבים, תוכנות, טלפונים סלולאריים ומסכי פלאזמה, ושבה ומשתמשת במוצרים כאלה בתהליך הייצור עצמו; כלכלה שבה המרכיב השכלי (הן בתהליך הייצור והן במוצרים עצמם) חשוב לכאורה הרבה יותר מן הרכיב החומרי?

 

אלא שבניגוד לאופן שבו נראית תקופתנו בעיני עצמה (באורח אידיאולוגי), התלות שלה בחומר אינה קטנה מזו שבזמנו של מרקס, אלא גדולה עשרת מונים (משום כך גם מבקרים לא מרקסיסטים - ומסיבות שונות מאלו של מרקס - קוראים לעידן שלנו "עידן מטריאליסטי"). כמו כל בני האדם, בכל ההיסטוריה לפנינו, גם אנחנו אוכלים דגנים. אלא שאנחנו אוכלים הרבה יותר דגנים, ודגנים מגוּונים יותר ומעוּבדים יותר מבכל תקופה קודמת. כמו כל בני האדם בהיסטוריה, גם אנחנו לובשים אריגים. אלא שהאריגים שאנו לובשים מופקים בתהליך מורכב יותר וצורכים משאבים טבעיים רבים יותר מבכל תקופה קודמת. כיוצא באלו הבתים שאנו גרים בהם וכלי הרכב שאנו נוסעים בהם. גם המחשבים שלנו עשויים חומר, וכמוהם הטלפונים הסלולאריים ומסכי הפלאזמה. אכן, בתנאי הקפיטליזם המאוחר, הקשר שלנו לעולם החומרי הרבה יותר מתוּוָך מאשר בעבר, אבל העובדה שהשכלול הטכנולוגי הביא לשינויים דרמטיים הן במוצרים והן בדרך ייצורם ובתנאי העבודה אינה סותרת את משנתו של מרקס. נהפוך הוא: היא טענה מרקסיסטית למהדרין.

***

הפרולטריון התעשייתי עדיין מייצר בעמל-כפיו את מוצרי הצריכה שלנו. אלא שבתנאים של כלכלה גלובלית (שגם אותה חזה מרקס ותיאר), חלק גדול מן הייצור התעשייתי מרוכז בארצות שנהוג לכנותן "מתפתחות". לכן קשה לנו לפעמים לראות אותו, למרות שאנו נושאים את תוצריו על גופנו. רוב מוצרי הצריכה שלנו מיוצרים בבתי חרושת הממוקמים הרחק במזרח. הפועלים העובדים בהם אינם אנגלים אלא סינים, ואולי אין הם שותים דווקא בירה, אבל תנאי עבודתם אינם שונים כל-כך מאלה של הפרולטריון האנגלי במאה התשע-עשרה.

 

אפילו בארצות המערב לא נעלמו פועלי התעשייה כליל (בישראל, כרבע מן השכירים הם עובדי תעשייה, בינוי וכדומה. בקרב הגברים, שהם בדרך-כלל המפרנסים העיקריים, מגיע שיעורם לכשליש מן העובדים). יחד עם ציבור עובדי התעשייה יש למנות גם קבוצה קטנה של עובדים שכירים בחקלאות, וקבוצה גדולה מאוד של שכירים בענפי השירותים, שנסיבות העסקתם דומות לאלה של עובדי התעשייה: גם כאן קונים בעלי-הון את כוח-עבודתם של השכירים ורותמים אותו אל אמצעי הייצור שבבעלותם על מנת להפיק רווח. אכן, מנת חלקם של השכירים במערב (ובתעשייה יותר מאשר בחקלאות ובשירותים) טובה יותר משל אחיהם במזרח, וגם מזו של אבותיהם באנגליה של המאה התשע-עשרה, בין השאר בזכות דורות של מאבקי עובדים ומאבקים פוליטיים סוציאליסטיים, שקיבלו את השראה מכתביו של מרקס.

 

וחשוב מכול: הקפיטליזם, אצל מרקס, אינו קשור במהותו לטכניקת-ייצור מסוימת, לתנאי עבודה מסוימים או לסוג זה או אחר של מוצרים. הקפיטליזם הוא "אופן-ייצור", ופירושו של זה בלשונו של מרקס אינו רק רמה מסוימת (ההולכת ומשתכללת תדיר) של "כוחות-ייצור", אלא גם "יחסי-ייצור", דהיינו: דפוס של יחסים חברתיים, אשר במסגרתם מתנהלים העבודה, הפקת התוצרים וחלוקתם. אכן, לפי מרקס, דפוס חברתי זה מותנה בתנאים החומריים, כלומר ב"כוחות הייצור" (כגון מקורות אנרגיה, טכנולוגיה וחומרי-גלם). אבל אם הופעתם של מקורות אנרגיה, טכנולוגיות וחומרי-גלם חדשים, אינה מחייבת שינוי עקרוני בדפוסים החברתיים של הייצור, אות הוא שיחסי-הייצור השוררים גמישים דיים כדי להכיל את הכוחות החדשים בתוכם, ואף לשאוב מהם יתר עצמה.

 

באופן-הייצור הקפיטליסטי, בני האדם מספקים את צורכיהם, ומחליפים ביניהם שירותים ומוצרים, מבעד למנגנון קנייה ומכירה של סחורות. כוח-העבודה האנושי גם הוא סחורה הנמכרת על-ידי בעליה (העובד) בשוק הסחורות. בעלי ההון קונים את כוח העבודה, "רותמים" אותו אל אמצעי הייצור שבבעלותם, ומפיקים ממנו ערך עודף (המושגים "ערך מוסף" ו"עודף ערך" הם שמות אחרים לדבר זה עצמו). הערך העודף נגרף לכיסו של בעל ההון בצורת רווח, והוא משתמש בו כדי לרכוש אמצעי ייצור נוספים ולרתום אליהם כוח-עבודה אנושי נוסף על מנת לייצר רווח נוסף וחוזר חלילה. הנה התנדפו להם מן התיאור שלנו מכונות הקיטור, עובדי הטווייה וחוטי הצמר, והמבנה התיאורטי פנוי כדי לקלוט אל תוכו מחשבים, עובדי היי-טק, מסכי פלאזמה וטלפונים סלולאריים.

 

בכך לא אמרנו, כמובן, שהקפיטליזם בן ימינו זהה לקפיטליזם שהכיר מרקס, אלא רק שהוא דומה לו במאפיינים חשובים. האופן שבו החליפו המחשב את שולחן השרטוט, החשמל את הפחם ומעבדת ההיי-טק את אולם הייצור, היקפם של החילופין הללו והשלכותיהם, הלוא הם נושא לחקירה מדעית בפני עצמה. חקירה זו לא נמצאת כמובן ב"קפיטל". מרקס היה פילוסוף ומדען-חברה, לא מגיד עתידות או מנחש באוב. אבל את המתודה המחקרית שפיתח אפשר ליישם גם על המציאות בת זמננו, שאותה לא הכיר. נאמנות לרוח המרקסיזם אין פירושה להיתקע בעבר. יותר מכל הוגה אחר היה מרקס ער לדינמיות של המציאות המודרנית, ולחובתו של איש-המדע להתחקות אחרי דינמיות זו.

לנוחיות הקוראים והמדפיסים, מצורף קישור לקובץ pdf: הקדמה לקפיטל מאת יפתח גולדמן

 



[1] בכל מהלך ההקדמה, כשאני כותב "הקפיטל" כוונתי לכרך הראשון של החיבור. הכרך הראשון של "הקפיטל" יצא לאור ב-1867. בשנת 1873 יצאה לאור מהדורה שנייה של כרך זה, והוא נתפס בקרב הקוראים כחיבור העומד בפני עצמו. רק ב-1885, שנתיים אחרי מותו של מרקס, ראה אור הכרך השני של "הקפיטל", שאותו הספיק מרקס לערוך בחלקו אך לא להוציא לאור. את הכרך השלישי, שהופיע ב-1894, ערך פרידריך אנגלס על יסוד הטיוטות שנמצאו בעיזבונו של מרקס. רק שני הכרכים הראשונים של "הקפיטל" תורגמו לעברית.

[2] מאמרו של פרנסיס פוקוימה [Fukuyama], "קץ ההיסטוריה?" מ-1989, אשר הורחב לספר שראה אור ב-1992, הוא רק הביטוי הבוטה ביותר לתפיסה מקובלת, אם גם בדרך-כלל פחות מפורשת. על-פי תפיסה זו, הסדר הכלכלי הקפיטליסטי, כפי שהתעצב במהלך המאה העשרים בארצות המערב, הוא "התחנה הסופית" של הקִדמה או הגשמתו המלאה של החזון על אודות אנושות נאורה ומשוחררת.

[3] ז'אק דרידה הציג בספרו "רוחות הרפאים של מרקס" משנת 1993 תזה הדומה, מבחינות מסוימות, לרעיון המוצג כאן על אודות מרקס כ"רוח רפאים". להלן פרטי הגרסה האנגלית של הספר:

Derrida J. (1994), Specters of Marx: the state of debt, the work of mourning and the new international, New York: Routledge, 1994.

פרק ראשון של ספר זה כלול בספר "דרידה קורא שייקספיר", הוצ' הקבה"מ ע' 81 - 138.

[4] תורת הכלכלה הקיינסיאנית יכולה להיחשב, מבחינות מסוימות, כיוצאת מכלל זה. אלא שספק אם משנתו של קיינס [Keynes] היא "ביקורת הקפיטליזם" במובן מדויק. כמו כן יש להזכיר, בהקשר זה, את שהיטיב להראות ההיסטוריון יגאל וגנר: למרות שקיינס לא היה תלמיד (ישיר או עקיף) של מרקס, ואף הסתייג ממנו מפורשות, בתורותיהם של שני האישים יש קווי דמיון מובהקים בכמה עניינים מהותיים. וראה ה"אחרית דבר" שכתב וגנר להוצאה המחודשת של מאמרו פורץ הדרך (שנכתב בצוותא עם מיכאל שטראוס) "על התוכנית שב'המניפסט הקומוניסטי' ויסודותיה העיוניים" מן השנים 1964‑1965:

וגנר י., שטראוס מ. (2005) על התוכנית שב'המניספט הקומוניסטי' ויסודותיה העיוניים, בתוך: זילברשייד א. (עורך), מרקס ועתיד הסוציאליזם, תל-אביב: הוצאת רסלינג, עמ' 104‑109.

[5] ואולי שתי זירות גיאו-פוליטיות, משום שאפשר שאל צפון-מערב אירופה צריך לצרף גם את מדינות הצפון בארצות-הברית.

[6] ראה: מניפסט של המפלגה הקומוניסטית, בתוך: המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן, (ערך: בנימין הכהן),הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998, ע' 40

[7] ראו: המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן, 1998, ע' 86 - 97

 

נכתב בתאריך
11/1/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו