עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אירופה על מזבחו של ההון
 

אירופה על מזבחו של ההון

מאת אמנון פורטוגלי, 15/12/2011

 

כך הולכת ומשתלטת המערכת הפיננסית על הדמוקרטיה באירופה ומכפיפה אותה לצרכיה. הון ושלטון, לא רק כאן

 

העידן החדש כפי שהוא נגלה לעיננו בארה"ב ובאירופה הוא משטר בו האוליגרכיה הפיננסית, בעלי ההון והרכוש, מחליפה את הממשלה הדמוקרטית ומשעבדת את האזרחים בעבדות חוב - Debt Peonage.

 

בעידן החדש קובעי המדיניות דואגים לאינטרסים של בעלי ההון והרכוש המתפרנסים מנכסיהם ולא לשכירים ולעצמאיים המתפרנסים מעבודתם. בעלי ההון והרכוש, המפיקים הכנסה רבה מנכסים, מהלוואות או מהשקעות עבר, לעתים קרובות שלא בחוכמה, מוגנים כיום מפני הפסד על חשבונם של כולם. העמדה של הטרויקה - הבנק המרכזי האירופאי, האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית, שכלל האוכלוסייה חייבת לשלם עבור כל מה שהעשירים לוקחים, מעלימים או מתחמקים מלשלם. זו איננה עמדה ניטראלית, זו עמדה הנמצאת באופן ברור לצד העושר שנצבר בצורה לא הוגנת.

 

העידן החדש מציב אינטרסים כלכליים מול הגדרה עצמית לאומית. אחד משלשת המאפיינים המגדירים את מדינת הלאום הוא הכוח ליצור כסף. מאפיין שני הוא הכוח להטיל מסים. שני כוחות אלה מועברים כיום מפוליטיקאים שנבחרו בדרך דמוקרטית, לאוליגרכיה הפיננסית הבינלאומית. מתן עדיפות לבנקאים והכרה בתכתיבי האיחוד האירופי, הבנק המרכזי של אירופה וקרן המטבע הבינלאומית לתכנון הכלכלי, מאיימת להסיר ממדינת הלאום את כוחה להדפיס כסף ולגבות מסים.

 

המאפיין השלישי של מדינת הלאום היא הכוח להכריז מלחמה. מה שקורה כיום הוא המקביל של מלחמה, אלא שהיא כנגד הרוב המכריע של האנשים ונגד הממשלה הלאומית הנבחרת. האוליגרכיה הפיננסית משתמשת בכסף כנשק בצורה חדשה של לוחמה - לוחמה פיננסית - פחות עקובה מדם, אבל עם מטרות הדומות לקונקוויסטאדורים, להשתלטות הקולוניאלית, ולכל כיבוש צבאי: השתלטות על אנשים, קרקעות ומשאבי טבע שעליהם אפשר לגבות דמי שימוש כמס, על תשתיות ציבוריות כדי לסחוט מהן שכירות ודמי גישה, ועל כל המפעלים או נכסים אחרים היכולים לספק זרם הכנסות. 

***

הדמוקרטיה הכפיפה את המערכת הפיננסית כדי לשרת את היציבות והצמיחה הכלכלית, בכלל זה מיסוי על הכנסות מהון ומרכוש, ובעלות ציבורית על מונופולים בסיסים. אבל, בשנים האחרונות, המגזר הפיננסי צבר כוח והשפעה ומשתמש במשברים, שהוא האחראי להם, כהזדמנות לשכנע את הממשלות כי הכלכלה תתמוטט אם לא יצילו את הבנקים. בפועל זה אומר ביצור שליטתם בקביעת המדיניות בה הם משתמשים לטובת האינטרסים הצרים שלהם בדרכים המביאות לקיטוב נוסף בהכנסות. כך לדוגמה, מצבת החובות שנוצרה בעקבות הצלת הבנקים, הצלה שאורגנה על ידי האיחוד האירופי והבנק המרכזי האירופאי, הינה עתה החלק הגדול ביותר בחוב הלאומי העולה באותן מדינות. חובות הבנקים הפרטיים שהוכנסו למאזנים של ממשלת אירלנד, בריטניה ויוון הפכו לחובות של משלמי המסים. הדבר נכון גם עבור 13 טריליון דולר חוב שנוספו מאז ספטמבר 2008 לחוב הלאומי האמריקאי. הליכים אלו מוכתבים על ידי באי-כוח פיננסיים הנקראים בלשון נקייה טכנוקרטים, שמונו לתפקידם ע"י הלוביסטים של הבנקים הנושים, וייעודם להעביר את החוב הפרטי לסקטור הציבורי ולסחוט את הכלכלה ככל האפשר כדי לשלם לנושים את החובות הרשומים עתה לזכותם.

 

פתרונות אלו למשבר הפיננסי באירופה הם מבית החלומות של המערכת הפיננסית. זה סל מתנות לבנקאות העולמית שיש סיכוי אפסי שהאזרחים היו מאשרים במשאל דמוקרטי. אבל האסטרטגים של מגזר הבנקאות למדו שאין להסתכן בהגשת התוכניות שלהם להצבעה דמוקרטית. זאת לאחר שהאיסלנדים סרבו פעמיים, ב-2010 וב-2011, לאשר את הכניעה של ממשלתם ולשלם את הפסדי הבנקים המופרטים באיסלנד. לכן האוליגרכיה הפיננסית האירופית מנעה משאל עם כזה ביוון, והביאה להדחת והחלפת ראש הממשלה באיטליה.

 

בעידן החדש, הממשלות מכוונות לפעול כסוכני אכיפה מטעם הכובשים הפיננסיים כנגד אזרחיהן. ממשלות מצוות לשלם חוב שלקחו עליהן, לא כדי להגן על המדינות בלוחמה צבאית או להשקעה בחינוך, בבריאות ובתשתיות כבעבר, אלא כדי לשלם חובות חילוץ שהן לקחו לטובת שכבת העשירים באוכלוסייה, על ידי העברת והטלת ההפסדים של שכבה זו על משלמי המסים.

 

זה לא חדש. קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי הטילו משטר צנע ומכירת נכסי ציבור על מדינות באמריקה הלטינית, על מדינות אפריקאיות ועל מדינות אחרות בשנים 1960 עד 1980. אירלנד, יוון, ספרד, איטליה ופורטוגל כפופות עכשיו למדיניות צנע וביזת נכסים דומה, כאשר קביעת וביצוע המדיניות הלאומית מועברת למוסדות פיננסיים על-ממשלתיים הפועלים מטעמם ועבורם של הבנקאים הבינלאומיים ועבור המאיון העליון של האוכלוסייה.

 

מדיניות זו של צנע עמוק - 'פיחות פנימי' משמעותה הקרבת הכלכלה של מדינות אלו וגזר דין על אזרחיהן לשנים ארוכות של עבדות חוב כדי לשלם את החובות שנצברו במהלך הבועה הפיננסית. אלא שמדינות אלו יכולות לעשות זאת רק תוך סיכון של התמוטטות כלכלית, פוליטית, ודמוגרפית, שתחמיר עוד יותר את מצבן.

***

מנקודת המבט של הסקטור הפיננסי, ה'פתרון' למשבר בגוש האירו הוא להפוך את ההישגים החברתיים באירופה של המאה הקודמת. הרעיון דאז היה שהמערכת הבנקאית קיימת כדי לשרת את הכלכלה והחברה, כיום המצב הפוך. הדמוקרטיות האירופיות הועלו על המזבח הפיננסי תחת המטרייה הפוליטית של משבר כלכלי ושעת חירום. השכר ורמת החיים חייבים להצטמק, הכוח הפוליטי עובר מהממשלה הנבחרת לטכנוקרטים השולטים עבור הבנקים הגדולים והמוסדות הפיננסיים. העובדים בסקטור הציבורי יופרטו, העבודה המאורגנת תחוסל, ותשלומי ביטוח לאומי, פנסיה וביטוח בריאות יקוצצו. כדי שתפיסת נכסים ושלטון כה נועזת תצליח, צריך היה משבר שיאפשר להשעות את תהליכי החקיקה הפוליטית והדמוקרטית הרגילים שצפויים להתנגד לה. פאניקה פוליטית ואנרכיה כלכלית יצרו ואקום שלתוכו ניתן לנוע במהירות, תוך שימוש בהולכת שולל פיננסית ורטוריקה כלכלית שטחית כדי לתרץ פתרונות התפורים לאינטרסים ספציפיים.

 

העובדה שלא לוקחים בחשבון את רצונם של הבוחרים מציב את החובות הלאומיים, הנובעים מההסדרים החדשים, על קרקע רעועה מבחינה פוליטית וגם מבחינה משפטית. חובות המוטלים באמצעות צווים, על ידי ממשלות או גופים פיננסיים זרים מול אופוזיציה עממית חזקה עשויים להיות רופפים, ובהעדר אישור ציבורי דמוקרטי, הם עלולים להעלם עם המשטר שהסכים להם. ממשלות חדשות יכולות לפעול באופן דמוקרטי להכפיף את המגזר הבנקאי והפיננסי כדי לשרת את הכלכלה. הן עשויות לנסות לשלם את החובות על ידי חידוש המיסוי הפרוגרסיבי על עושר והכנסה, ע"י העברת הנטל הפיסקלי על בעלי הרכוש וההון. החזרת הרגולציה ופיקוח הדוק על המערכת הפיננסית ומתן אפשרות לציבור לקבלת אשראי ושירותים בנקאיים במחירים סבירים תחדש את התוכנית החברתית-דמוקרטית שיצאה לדרך לפני מאה שנה. איסלנד וארגנטינה הן הדוגמאות האחרונות, אפשר גם להסתכל אחורה על ביטול חובות הדדי (מורטוריום) בין בנות הברית של חובות המלחמה ועל הוויתור על יתרת הפיצויים מגרמניה בשנת 1931. העיקרון הבסיסי הוא שחובות שלא ניתן לשלמם לא ישולמו.

 

המאבק הנוכחי המתחולל באירופה הינו יותר מלוחמה כלכלית. הוא מאיים להפוך לקו הפרדה היסטורי בין התקופה של תקווה ופוטנציאל טכנולוגי במחצית המאה האחרונה, לעידן חדש של קיטוב, כאשר האוליגרכיה הפיננסית מחליפה ממשלות דמוקרטיות ומשעבדת את האוכלוסיות לעבדות החוב.

 

יתכן ותנועות המחאה בעולם הן התקווה הגדולה לעצור הידרדרות זו.

 

מתוך "עבודה שחורה"

נכתב בתאריך
15/12/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו