עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

סיבה לדאגה
 

סיבה לדאגה

מאת יזהר בן נחום, 6/12/2011

 

כשחלקם של חברי הקיבוץ בחלק גדול ממרכיבי הקהילה של בית קמה הולך ומצטמצם, אני מוצא את עצמי תוהה: האם עדיין צריך אותנו?

 

קיבוץ אדמית, השוכן על גבול לבנון, בסכנה והפעם, לשם שינוי, לא מדובר על החזבאללה. הקיבוץ הוא אחד מבין 12 קיבוצים שמצבם הדמוגרפי מוגדר כ"תת-אכלוס" ולכן מאיימים משרד החקלאות ומינהל מקרקעי ישראל לקחת מהם את אמצעי הייצור. 53 שנים אחרי שעלה על הקרקע יש כיום באדמית 47 חברי קיבוץ, 40 שוכרי דירות ו-12 משפחות בהרחבה, אבל לצורך החישוב האם יילקחו מהם אמצעי הייצור סופרים רק את חברי הקיבוץ. שוכרי דירות ותושבים בהרחבה זה טוב להרבה מטרות, אבל מבחינת הבעיה הקטנה הזו של הסכנה לאבד את אמצעי הייצור הם פשוט לא קיימים.

 

ולמה, בעצם, אמור הסיפור הזה לעניין את חברי קיבוצי, בית קמה. אנחנו? תת-אכלוס? עם יותר מ-700 נפשות? אוקיי, הבנו. משרד החקלאות וממ"י סופרים רק את חברי הקיבוץ, אבל גם בנושא הזה אין לנו סיבה לדאגה. הרי בדיוק בשביל זה החלטנו לקבל בני קיבוץ בעצמאות כלכלית כ"חברים לכל דבר ועניין". יש היום בבית קמה יותר ממאה חברי קיבוץ ואתם, כל הרשעים האלה שלוטשים עיניים חמדניות אל אמצעי הייצור של קיבוצים בתת-אכלוס, אנחנו לא מפחדים מכם. לכו לחפש את החברים שלכם באדמית, לא אצלנו.

 

ונניח, נניח שלוקחים לבית קמה את אמצעי הייצור, למה זה אמור להזיז לרוב המוחלט של חברי בית קמה? ל-80% מאוכלוסיית בית קמה אין שום קשר לאמצעי הייצור האלה. נכון שהרפת, עם הכלובים של העגלים הקטנים ומכון החליבה, היא מקום נחמד לטייל אליו עם הילדים שלנו ושל האורחים, אבל סביר להניח שאם ייקחו לבית קמה את הרפת, יחליפו רק את הבעלות והרפת בעצמה תישאר באותו מקום.

 

ונגיד, נגיד שבכלל לא יהיה יותר קיבוץ בית קמה, אז מה? לא מזמן קראתי שבנו מצבה לקיבוץ אבוקה. היה פעם קיבוץ כזה בעמק בית שאן ולא נשאר ממנו כל סימן. לבית קמה זה לא יקרה, כי בכל מקרה, הבתים של ההרחבה יישארו וגם אלה שגרים בהם - כאמור, 80% מאוכלוסיית היישוב. מדובר באנשים שמתפרנסים באופן עצמאי, ללא קשר למערכת הכלכלית של הקיבוץ. מערכת החינוך מנוהלת היום בנפרד מהקיבוץ, ועדת תרבות, שהרכז שלה הוא עדיין חבר קיבוץ, מתוקצבת ע"י הקהילה וכך גם ועדת ספורט, הספרייה, כל נושא הביטחון, מגרשי המשחקים, בריכת השחייה המובטחת ואפילו העלון שבו נכתב הטור הזה הוא כבר מזמן לא עלון של קיבוץ בית קמה, אלא של קהילת בית קמה.

 

נכון שכל הדברים היפים האלה לא צצו לפתע מתוך אדמת המדבר לפני ארבע וחצי שנים, כשנחנך הבית הראשון בהרחבה. הרבה אנשים טובים וחרוצים השקיעו כאן חיים שלמים כדי להקים את המקום שנקרא בית קמה. השאלה היא האם המצב היום לא מזכיר את סיפור העם העתיק על הגרזן שעשו ממנו מרק (בגרסה הרוסית זה היה בורשט). הסיפור הוא על חייל רעב שנכנס לבית כשגרזן על כתפו ומבקש אוכל. "אין לנו כלום", אומרים לו בני הבית הקמצנים. "לא נורא", אומר החייל. "מיד תראו איך אני עושה מרק נהדר מגרזן. כל מה שאני צריך זה סיר עם מים". הגרזן מתחיל להתבשל ובינתיים מציע החייל לבני הבית להוסיף לגרזן, רק בשביל הטעם, תבלינים, קצת ירקות, אולי איזה עוף. בסוף הוציא החייל את הגרזן מהסיר וראה זה פלא - בסיר היה מרק מצוין.

 

ומה הקשר לבית קמה? לולא היה גרזן בהתחלה, לא היה המרק בא לעולם, אבל עכשיו, כשהמרק כבר מוכן, אפשר להוציא את הגרזן ולהסתדר בלעדיו. אנחנו, חברי הקיבוץ, סיפקנו להרחבה את הגרזן - יישוב קיים ומתפקד, מערכת חינוך מסודרת, מסורת של תרבות וחגים, ספרייה וכל השאר. תשאלו את אנשי גבעות בר, למשל, כמה קשה להקים את כל אלה יש מאין, אבל היום, כשחלקם של חברי הקיבוץ בחלק גדול ממרכיבי הקהילה של בית קמה הולך ומצטמצם, אני מוצא את עצמי תוהה: האם עדיין צריך אותנו?

 

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
6/12/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו