עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אנשים לפני רווחים
 

אנשים לפני רווחים

מאת תמר זנדברג (ניו-יורק), 13/11/2011

 

תנועות המחאה "לכבוש את וול סטריט" מזכירה מאוד את מחאת האוהלים בישראל. נראה כי הלקח החשוב ביותר מתנועת המחאה העולמית, הוא ששלטון הכסף מאבד את בלעדיותו

 

פארק זוקוטי, הידוע גם בשמו פארק ליברטי (החירות), אינו בדיוק פארק. מדובר בכיכר מרוצפת קטנה ודחוסה בין גורדי שחקים ובנייני משרדים בדאון טאון הכי אינטנסיבי בעולם: וול סטריט, מנהטן.

 

המבקרים באזור לפני יותר מעשור, התמקדו בעיקר בכנסיית טריניטי הסמוכה, את דרכם אליה נאלצו לפלס בין המוני ברוקרים מעונבים וקולניים. היום, האזור שינה את פניו, לפחות פעמיים. השכונה הפיננסית האפלה (בגלל גובה בנייני המשרדים והסמטאות הצרות להפליא, החלק הדרומי ביותר של מנהטן חשוך תמידית, גם בימי שמש) הפכה למוקד תיירות כפול.

 

האתר המבוקש יותר, העמוס תיירים, הוא משכנו לשעבר של מרכז הסחר העולמי, שנהרס כליל בהתקפת הטרור ב-9/11/2001. לפני חודשיים, ביום השנה העשירי לאירוע ששינה את אמריקה, נחנכה האנדרטה המרכזית באתר שנודע בעשור האחרון כגראונד זירו. השלטים מכוונים את המוני התיירים לנקודת התצפית על האנדרטה החדשה, אבל האתר המעניין יותר נמצא רק מטרים ספורים משם.

 

בדרך מתחנת הסאב-ווי אל אנדרטת ה-9/11 המונומנטאלית, אי אפשר לחמוק מהתקהלות עצומה אחרת. מאהל "אוקיופיי וול סטריט" (לכבוש את וול סטריט) יושב לו שם, נונשלנטי לגבי הסמליות הכפולה שבמיקומו. את המקבץ הצפוף להדהים של אוהלים, מקיפים שוטרים שנראים כאילו בעיקר מנסים למנוע מהמוני המבקרים והמצלמים לדרוס את האוהלים ויושביהם. אך נראה כי התנהגויות הרשויות אינה כה תמימה, וכי העירייה מנסה לפורר מבפנים את המאהל שתקוע לה כמו עצם בגרון, ומעודדת מעבר אליו של שיכורים, מכורים ועבריינים.

 

שיתפתי את המקומיים בסולידריות שנוצרה במאהלים בישראל בין הפעילים לבין מחוסרי דיור והומלסים. זה לא היה המשותף היחיד בין תנועת האוהלים הישראלית והאמריקאית. ההבדלים מזעריים ובעיקר צורניים. כדי לסמן מחיאות כפיים, יושבי מאהל וול סטריט לא מניעים בתנועה סיבובית את המרפקים, אלא מניעים את קצות האצבעות בתנועת כמו-דגדוג. במקום מגאפון, הם משתמשים בשיטה חיננית של חזרה המונית על דברי הדובר, כדי להעבירם למעגל החיצוני. כמו כן, מזג האוויר שונה לגמרי, ובמקום מסיבת קיץ אופטימית המאהל הניו יורקי מתכסה בשריון של ברזנט לקראת חורף מוקדם.

 

אבל כפי שזה נראה, מתחת לברזנט מסתתרת נחישות גדולה. אמנם, כמו במאהל רוטשילד, גם מאהל וול סטריט ספח אליו שלל בעלי עניין, חלקם מוזרים ולא בטוח שקשורים. אבל כמו מאהלי ישראל, גם פה באוהלים טמונה רוח השינוי שנושבת בכל העולם. באמצעים דלים ופשוטים, בפלייארים בשחור לבן וללא עיצוב מיוחד, מתנהלות שיחות על קיימות, על אתוסים אמריקאים וכמובן על כלכלה.

 

נראה כי הלקח החשוב ביותר מתנועת המחאה העולמית, הוא ששלטון הכסף מאבד את בלעדיותו. הדמוקרטיות ברחבי העולם חוזרות להיזכר בשביל מה כל זה היה, והתשובה היחידה האפשרית היא האדם. אנשים לפני רווחים, זה כל כך פשוט, שנדמה שאם שכחנו את זה, זו חייבת הייתה להיות טעות.

  

מתוך "עבודה שחורה"

נכתב בתאריך
13/11/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו