עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

האורות שבו לדלוק
 

האורות שבו לדלוק

מאת יזהר בן נחום, 13/11/2011

 

היום כל המועצה האזורית יודעת שבית קמה היא כבר מזמן לא האח המפגר של שובל

 

בתום המופע המרגש לציון 60 שנה למועצה האזורית בני שמעון פסעתי לעבר החנייה ולכל מי שפגשתי בדרכי אמרתי אותו המשפט: "נו, מה את(ה) אומר(ת)? 13 יישובים במועצה, 14 שחקנים בהצגה ו-6 מתוכם מבית קמה". כולם, כמובן השיבו לי שכל הכבוד לבית קמה ויש בהחלט סיבה לגאווה, אבל אני חשבתי על איש חביב אחד בשם אמיתי בן צור, מוותיקי משמר הנגב. היום מכירים את אמיתי בעיקר בזכות עיסוקו בקנייה ומכירה של ספרים משומשים, אבל יש כאלה שעדיין זוכרים אותו כעובד הסוציאלי הראשון של בית קמה. כשסיים את עבודתו בקיבוץ, כתב אמיתי מעין מאמר או מכתב ואני זוכר ממנו משפט אחד: "בית קמה הוא קיבוץ שחבריו אוהבים אותו, אבל לא מעריכים אותו."

 

באותם ימים התפעלתי מהאבחנה, שנראתה לי חדה ומדויקת. לבית קמה היתה במשך שנים רבות, גם בעיני חבריו ובניו וגם בעיני אחרים, תדמית של הטמבל החביב, זה שכולנו מכירים מכל יישוב או שכונה, שלא עושה אף פעם רע לאף אחד, אבל אין למה לצפות ממנו. לתדמית הזו נלוו גם בדיחות טובות-לב, כמו "לכל חברי בית קמה יש איי-קיו 140, אבל ביחד", או "לבית קמה יש מגע מידאס, אבל הפוך" (מידאס היה מלך אגדי מסיפורי המיתולוגיה היוונית, שכל מה שנגע בו נהפך לזהב).

 

זה, כנראה, גם מה שחשבו בני הקיבוץ. הם עזבו לא מפני שלא קיבלו לימודים, או כי לא נתנו להם דבר כזה או אחר. אנשים צעירים לא בוחרים את המקום שבו יבנו את חייהם על-פי שיקולים של אהבה, מחויבות או הכרת תודה. כשמקום משדר חולשה, אתה לא נשאר בו ובית קמה היה יישוב שהקרין בו בזמן חום וחולשה. היו בו דברים נהדרים - החינוך והתרבות תמיד היו חזקים והחצי הראשון, החיובי, באותו משפט של אמיתי בן צור - "קיבוץ שחבריו אוהבים אותו", הוא בהחלט מחמאה מוצדקת שאין לזלזל בערכה, אבל בשני תחומים קריטיים לגבי יכולתו של קיבוץ לשרוד - התחום הכלכלי והתחום הדמוגרפי - תמיד, או כמעט תמיד, צלענו.

 

תדמית, חיובית או שלילית, מוצדקת או לא, הופכת למציאות. ההצלחה של בית קמה להפוך את הגלגל נבעה ועדיין נובעת במידה רבה מהיכולת להקרין תדמית חיובית וחזקה. איך עשינו את זה?

 

לא ויתרנו. לא קיפלנו. לא סגרנו. לא פעלנו על-פי ראייה כלכלית קצרת טווח. לא סגרנו את חדר האוכל, גם כשרוב האוכלים לא היו מהקיבוץ. לא סגרנו את מערכת החינוך, גם כשכמעט כל הילדים באו כל בוקר מבחוץ והמחיר שהוריהם שילמו לא כיסה את ההוצאות. לא סגרנו את ענפי השירות, למרות שהם הוציאו כסף ולא הכניסו. לא הזנחנו את הנוי – ענף בלתי רווחי בעליל. לא ויתרנו על החגים. אילו המועמדים להיקלט בהרחבה היו רואים קיבוץ עם נוי מוזנח, חדר אוכל סגור ונטוש, בלי חינוך, בלי תרבות, בלי מוסדות ציבור, לא היינו הופכים לסיפור ההצלחה הגדול ביותר של הרחבה בתנועה הקיבוצית.

 

שאלת הקשר בין תדמית למציאות מחזירה אותנו לנתון המספרי שבו פתחנו: 6 שחקנים בהצגת היובל מבית קמה ועוד 8 שחקנים מ-12 יישובים ביחד. האם המספרים האלה אכן מעידים על חוסן ועוצמה של יישוב? כשלעצמם, לא בהכרח. זה יכול להיות גם מקרה, אבל זה לא מקרה שההתפארות שלי באזני חברים מקיבוצים שכנים לא נתקלה בתגובה: "ואללה! איך הבית קמניאקים הדפוקים האלה שיחקו אותה?" היום כל המועצה יודעת שבית קמה היא כבר מזמן לא האח המפגר של שובל, זה ששכניו טובי הלב מוכנים לארח אותו, בתנאי שישלם להם על השימוש במדרכות. היום גני הילדים והפעוטונים של בית קמה מלאים ילדים שחיים בבית קמה. גם בבית הספר "ניצני הנגב", שהוקם אצלנו בזמנו רק בגלל המיקום, אנחנו היום היישוב עם מספר הילדים הרב ביותר. יותר ויותר חוגים של המועצה האזורית מתקיימים בבית קמה והאורות במועדון דולקים כמעט בכל ערב. התדמית והמציאות הפכו לביצה ותרנגולת והכיוון - למעלה.

 

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
13/11/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו