עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תנועת המחאה מול השיח הניאו-ליברלי (ב)
 

תנועת המחאה מול השיח הניאו-ליברלי (ב)

מאת ד"ר אהוד קופמן*, 10/11/2011

 

המחאה לימדה את נבחרי הציבור וגם שרים בממשלה כי בכוחם, יחד עם התמיכה הציבורית שתובטח להם, לקרוא תיגר על הדוקטרינה והשיח הניאו-ליברלים (חלק ב')

 

מה כל כך בעייתי בשיח הניאו-ליברלי? ניתוח השפה של השיח הזה, מגלה מאפיינים מובהקים של תעמולה באריזה של מדעיות, ענייניות וכביכול היעדר אינטרס - אזכור של עובדות נכונות בליווי מסקנות שאינן בהכרח נובעות מהעובדות. כדוגמא, אפשר להצביע על השימוש ב"מספרים גדולים" כדרך להוכיח קביעות המתאימות לדוקטרינה. בדיון בחוב הציבורי בארה"ב למשל, הוזכר אין ספור פעמים גודלו (14 טריליון דולר) כהוכחה לקיומו של משבר, מבלי להתייחס לשאר הנתונים של כלכלת ארה"ב, אשר ביחס אליהם, 14 טריליון אינו בהכרח מספר כה גדול.

 

ככלל, נתונים סטטיסטיים תמיד נראים "מדעיים" גם אם המסקנות שמוציאים מהם - שגויות. בארה"ב, ערב המשבר הנוכחי, "הסטטיסטיקות" היו מהטובות בהיסטוריה שלה. עובדה זאת מעלה תהיות לגבי אמינות נתונים סטטיסטיים רשמיים כאינדיקאטורים למצב הכלכלי.

 

השיח הניאו ליברלי עושה גם שימוש נרחב במילים גבוהות כמו: "חופש", "חרות", "תחרות" "גמישות", "חדשנות", "פתיחות", "שקיפות", "גלובליזציה", "יזמות", "יעילות" וכל ההטיות האפשריות שלהן. שימוש זה נועד ליצור רושם של הבטחה גדולה שהדוקטרינה אוצרת בקרבה, כאלטרנטיבה לעולם המיושן, שממנו נעדרים כל האלמנטים "הטובים".

 

לדוגמה נתייחס לשניים מהמושגים האלה: תחרות ושקיפות.

 

אם מתבקשים להגדיר ניאו-ליברליזם בשתי מילים, הן תהיינה: "שוק" ו"תחרות". השיח מייחס להם כוחות על. על פי הדוקטרינה הניאו ליברלית, השוק אמור להחליף את המדינה והתחרות אמורה להסדיר את פעולתו החלקה. אבל אנו שומעים חדשות לבקרים, כי השוק (הסובל מ"כשלים") והתחרות, לא מתפקדים ללא התערבות המדינה (לדוגמה התערבות השר כחלון במחירי הקישוריות). כוחות העל, מסתבר, מצויים בעיקר בשיח ופחות במציאות.

 

גם המחויבות הניאו-ליברלית לשקיפות, התגלתה במלוא מערומיה עם פרוץ המשבר הפיננסי. לאחר חשיפת הונאות הענק, בהם היו מעורבים ראשי המערכת הפיננסית בארה"ב, רק עיוור ימשיך לייחס לניאו-ליברליות שקיפות.

 

הבעיה היא, שקשה יותר להתמודד עם הכזב שבשיח הניאו-ליברלי מאשר עם תעמולה פוליטית, אשר מזוהה עם שלטון, ולכן קל לפקפק באמינותה. לעומתה, שיח נראה ענייני וספונטאני. שהרי חלק מקבלניו אינם גורמים שלטוניים, ואף לא כאלה אשר ניתן לקשור אותם ישירות עם אינטרסים כלכליים.

 

המציאות הפוליטית השתנתה

 

המחאה בישראל הפתיעה את קברניטי המשק וקבלני השיח, בהיקפה המספרי ובכך שהיא פרצה דווקא בקרב אלה שכביכול "אין להם מה להתלונן". הפתעה נוספת לקברניטים והפרשנים הייתה רמת הידע והמוכנות של המוחים למאבק על התודעה. למאבק התגייסו פעילים בארגונים של החברה האזרחית, שצברו ידע הן בנתונים והן בדרכי הפעולה היעילות מול הממשלה. מסתבר, כי לא צריך כלכלנים כדי לדעת לקרוא נתונים. אליהם נוספו אנשי מקצוע ופרופסורים מכל תחומי הפעילות הרלבנטיים, לא כיועצים מגויסים אלא כחלק מהמחאה. כך התגבשה קואליציה גדולה שאינה מתבטלת בפני הידע של בנק ישראל והאוצר.

 

תגובותיהם של קבלני השיח למחאה, היו בתחילה תערובת של תדהמה ועלבון, ובהמשך, כעס והיערכות למאבק נגד המוחים. הנגיד פישר אישר כי הופתע מהמחאה "כי מצבנו טוב". הוא הופתע גם מכך שהקביעות הסמכותיות שלו ושל האוצר, המגובות בסטטיסטיקות ונתונים השוואתיים בינלאומיים, נדחות על ידי המוחים כחסרות אמינות וכלא רלוונטיות.

 

משרד האוצר הכריז על גיוס "מילואימניקים" שנקראו להתייצב באולפני הטלוויזיה ולהתראיין בכל אמצעי תקשורת. הקו שלהם היה: "המחאה מחממת את הלב", בתנאי שהיא תתמקד בעזרה למשרד האוצר להביא לקיצוץ בתקציב הביטחון. על הגדלת מסגרת התקציב אין מה לדבר, אחרת "נידרדר למצבה של יוון".

 

פרופסורים לכלכלה, הידועים כדוברים של האוצר ובנק ישראל, דלגו מאולפן טלוויזיה אחד למשנהו, ואף איימו על המוחים כי אם מחאתם תיענה, הם אלה שישלמו את המחיר.

 

הפרשנים בתקשורת למיניהם נעלבו מכך שהמחאה לא מקבלת את פרשנותם על "עד כמה מצבנו הכלכלי טוב". "התקשורת" לקחה לעצמה קרדיט על כך שבזכות ה"רוח גבית" שהיא נתנה למחאה היא הצליחה. אולם, (כאן בא האיום), אם הדרישות תמשכנה להיות "לא ריאליות במידה קיצונית", תדעך הרוח הגבית ובסוף יגיח הנגיד פישר ויבטל את המחאה. מכולם הגדיל לעשות המוסף הפופוליסטי לענייני כלכלה של "הארץ", שופר הניאו-ליברליות, אשר מיהר להציג את המחאה כתגובה (מאוחרת לטעמו) של המוני המוחים למסע שהוא מנהל זמן רב נגד ה"טייקונים". לדבריו, לעם "נפל האסימון" והוא מבין שהמקור לבעיות אי השוויון בהכנסות והיעדר זכויות ושירותים חברתיים, הן "הפירמידות " של הטייקונים.

 

קבלני השיח מאיצים במוחים לקבל את מסקנות ועדת טרכטנברג ובכך מוכיחים עד כמה גדולים הכוחות המעוניינים בשימור השיח הניאו ליברלי. אולם, גם אם ייראה כאילו המחאה דועכת, הכעס של המוחים על הממשלה לא יישכח, ואי האמון של המוני המוחים בשיח לא ישוקם. המחאה שינתה את המציאות הפוליטית. היא הוכיחה לנבחרי ציבור רבים, כולל לשרים בממשלה, כי במציאות ניאו-ליברלית, בנושאים החשובים ביותר לציבור, הנבחרים הם לא יותר מאשר חותמת גומי להחלטות של טכנוקרטים מהאוצר ובנק ישראל, והם אינם יכולים למלא את תפקידם. המחאה גם הראתה להם, כי בכוחם ,יחד עם התמיכה ציבורית שתובטח להם, לקרוא תיגר על הדוקטרינה והשיח הניאו-ליברלים.

 

הכותב הוא עורך האתר: www.no-bloomberg.com

 

  

לקריאת המאמר הראשון בסדרה - לחצו כאן
נכתב בתאריך
10/11/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו