עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תנועת המחאה מול השיח הניאו-ליברלי (א)
 

תנועת המחאה מול השיח הניאו-ליברלי (א)

מאת ד"ר אהוד קופמן*, 9/11/2011

 

בשיח הניאו-ליברלי, שלו מאפיינים מובהקים של תעמולה באריזה של אובייקטיביות והיעדר אינטרס, מנוטרלים נבחרי הציבור מהשפעה על המדיניות הכלכלית, ולכן הם בני הברית הטבעיים של תנועת המחאה

 

מאז קיץ 2011 עוסקים הכול במשמעויותיה והשלכותיה של המחאה החברתית. פרשנים רבים קבעו, כי עצם היציאה לרחובות גרמה לכך שלפרק זמן מסוים הדיון הביטחוני מדיני פינה מקום לדיון כלכלי חברתי ובכך המחאה השיגה את שלה: היא גרמה לשינוי השיח בחברה הישראלי. אלא שפרשנות זאת, אינה מבחינה בין "דיון ציבורי", לבין "שיח" ולבין דוקטרינה כלכלית. לעומת זאת, אין ספק שחלק ממנהיגי המחאה יודעים גם יודעים להבחין בין המושגים. מבחינתם, אין די בשינוי הנושאים בדיון הציבורי. תביעתם היא לכונן סדר חברתי חדש. הם יודעים כי בדרך לסדר החברתי החדש עליהם לערער על עצם העליונות של השיח בישראל המאדיר את הדוקטרינה הניאו-ליברלית.

 

הדוקטרינה הניאו-ליברלית אומצה על ידי ממשל רייגן עם בחירתו בשנת 1980, במטרה לבטל את סממני מדינת הרווחה אשר ממשלות ארה"ב, המחויבות לכלכלת שוק ליברלית, אימצו בהדרגה מאז המשבר הגדול ב-1929. מכאן גם שמה של הדוקטרינה: "ליברליזם חדש". בבסיסה גורסת הדוקטרינה כי על הממשלה להעביר את האחריות לדאגה לצרכים הכלכליים של האזרחים לשוק. היא שינתה מן היסוד את היחסים בין האזרח והריבון בכך שהפכה את "הכלכלה" ממרכז מעייניו של האזרח מול שלטונו, לסתם עוד נושא של מדיניות ציבורית.

 

הדוקטרינה מתורגמת למדיניות כלכלית שעיקריה הם: הפרטה, הפחתות מיסים, קיצוץ בהוצאות הממשלה והקטנה מתמדת של תקציבה (ביחס לתוצר). השתלטות הדוקטרינה לוותה גם בהשקת שיח חדש, השיח הניאו-ליברלי, ששימש מנגנון הצדקה והפצה של המודל האמריקאי כאידיאל לעולם כולו. כיום ברור כי מדיניות זו היא שהובילה את ארה"ב, ועימה את העולם כולו, למשבר הפיננסי האחרון. הבעיה היא שמעצביה ומוביליה, האחראים לכישלון, עודם מנהלים את "ההצגה" ומתכחשים לאחריותם למשבר. יתר על כן, הם גם מציעים פתרונות מבית יוצר שהם מגלמיו.

 

הגל הפוליטי עליו נישאה הדוקטרינה הניאו-ליברלית בארה"ב היה האכזבה מהסטגפלציה, שהתפתחה בזמן ממשלו של קרטר בסוף שנות ה-1970. הרטוריקה הפוליטית שליוותה את התפשטותה של הדוקטרינה, התמקדה בביקורת ארסית על המחויבות של הממשלים הקודמים לתמיכה בשכבות נזקקות, אשר הוצגו כנטל מיותר על כתפי משלם המיסים. חלק ממעמד הביניים, אשר האמין כי הדוקטרינה החדשה אכן תיטיב עימו, הצטרף אל אותם חלקים בציבור האמריקני, אשר דבקים באתוס של אינדיווידואליזם וחשדנות כלפי ה"ממשלה".

 

ברית אקדמיה-אוצר-תקשורת

בישראל שימש משבר האינפלציה של שנות ה-1980 כהזדמנות לאימוצה של הדוקטרינה. היא אכן הגיעה לישראל בשנת 1985, כאשר הכלכלנים הרברט סטיין וסטנלי פישר, כשלוחיו של ממשל רייגן, (כאשר ג'ורג' שולץ כיהן כשר החוץ), הנחיתו אותה על ממשלת ישראל, כביכול מתוך דאגה ליציבות הכלכלית של בת הברית.

 

בשונה מהחברה האמריקנית, ישראל היא חברה מגויסת, וצה"ל הוא "צבא העם". לכן, הדוקטרינה הניאו- ליברלית נראית כסותרת אתוסים מכוננים של החברה, כמו ערבות הדדית. למרות זאת, עד לפרוץ המחאה בקיץ, רבים מבני מעמד הביניים בישראל תמכו בביטול הדרגתי של מדיניות הרווחה, שגם בעיניהם נתפסה כפי שהשיח הניאו ליברלי מציגה: תמיכה מיותרת בסקטורים לא יצרניים.

 

כמו בארה"ב, גם בישראל קברניטי המשק ממשיכים להפריז בהצלחותיה של המדיניות הניאו ליברלית, ומכחישים את נזקיה. השיח הניאו ליברלי, המצדיק את הדוקטרינה, מתוחזק על ידי קואליציה טכנוקרטית, המנטרלת את נבחרי הציבור והמוסדות של הדמוקרטיה הישראלית כמעט לחלוטין מהשפעה על המדיניות הכלכלית (לדוגמה, חוק ההסדרים). מכאן, שנבחרי הציבור - שנבחרו על ידו כדי לדאוג לרווחתו, אך אינם יכולים במציאות הקיימת למלא את חובתם - הם בני הברית הטבעיים של תנועת המחאה.

 

נשאלת השאלה, מיהם אלה שיצרו את השיח המצדיק את המדיניות?, מיהם "קבלני השיח" הזה, ומדוע כה הצליחו בהטמעתו? בנוסף, יש לשאול: מהו המידע והידע עליו הוא מתבסס, ומהם השפה וההיגיון המשמשים להפצתו?

 

כאשר מנתחים את התהליך בו נתקבלה "הבשורה" הניאו-ליברלית בישראל, ניתן בנקל לזהות את היווצרותה של קואליציה, המורכבת משלושה כוחות: ה"פרופסורה" הכלכלית, פקידות האוצר, והתקשורת הכלכלית .

 

"הפרופסורה" הכלכלית הישראלית נוסדה והתפתחה כ"פרובינציה" של האקדמיה הכלכלית האמריקאית. האצטלה האקדמית מספקת את החזות ה"מדעית" "אובייקטיבית" ו"עניינית" שכה חיוניים לאמינות השיח. בקרב הפרופסורה יש אינטרס קבוצתי להאדיר את מעמדה של הדיסציפלינה, כסמכות הקובעת מהי האמת, בנוסף לרצון אוניברסאלי של הפרופסיה להשפיע על המדיניות. יכולת זו נמנעה מה"פרופסורה" בישראל בשנים בהן ישראל הייתה מעין סוציאל דמוקרטיה. תכנית הייצוב בשנת 1985 סיפקה את ההזדמנות, הן ברמת הדיסציפלינה והן ברמה אישית. כך זכה הפרופסור למעמד של מקורב לשלטון המשפיע על החלטותיו וליוקרה בין חבריו בפרופסיה. ואכן, הקריירה של כל אחד מהפרופסורים המעורבים, המריאה והביאה אותם לצמרת של קובעי המדיניות והעסקים.

 

אמריקה זה כאן

 

פקידות האוצר היא קבוצה ביורוקראטית אשר נמצאה תמיד במאבק כוח עם "הפוליטיקאים". הפקידים הם, כביכול, בעלי המונופול המוחלט על המידע והידע. בידם, כביכול, מרוכזים "הנתונים האמיתיים" ולהם "הראייה הכוללת" ו"האחריות הכוללת". ה"פרופסורה" סיפקה לגיטימיות לטענתם כי הם, בניגוד ל"פוליטיקאים", דואגים לאינטרס הציבורי. משבר האינפלציה בשנות ה-80, שלווה במה שהוצג כתכתיב של ממשלת ארה"ב, נוצל על ידם להוצאה בפועל של הכלכלה מתחום הפוליטיקה. גם בנק ישראל, כמקור ידע וסמכות מקצועית, נטל חלק פעיל ביצירת הלגיטימציה של השינוי שהביאה הדוקטרינה, למרות שבאותה עת עוד לא היה גורם מרכזי ודומיננטי מהבחינה המוסדית, כפי שהוא היום. גיבוש מעמדו כמוסד "מעל הפוליטיקה" היה אחד היעדים של הדוקטרינה, יעד שהושג בהמשך, ללא כל התנגדות פוליטית.

 

הכוח השלישי היא העיתונות הכלכלית. העיתונאים הכלכליים הם בדרך כלל תלמידים לשעבר של "הפרופסורה" או עובדים לשעבר במשרדי הממשלה (או בנק ישראל). לצורך ביצוע עבודתם, הם תלויים לחלוטין באוצר ובנק ישראל למידע ונתונים. גם את הגושפנקא המקצועית הם מקבלים מ"הפרופסורה". בתמורה, הם מעניקים, הן לפקידות והן "לפרופסורה", עיתונות אוהדת, פרסום ויוקרה. תפיסתם את נאמנותם למקצוע ואת חופש העיתונות מובילה לביקורת על "הפוליטיקאים", כמי שאינם מייצגים את האינטרס "האמיתי" של הציבור.

 

ניתוח השיח הניאו-ליברלי בישראל לא יהיה שלם ללא תיאור ההשפעה האמריקנית בישראל. התלות המדינית והכלכלית של ישראל בארה"ב מצדיקה בעיני האזרחים היענות לדרישות הבאות מאמריקה. הנגיד סטנלי פישר עצמו, הודה בהזדמנויות שונות, כי דאג ליצור רושם בצד הישראלי כי המלצותיו מייצגות "ציפייה של מזכיר המדינה שולץ". את המורא של ממשלת ישראל בפני ממשל ארה"ב מינפו ה"פרופסורה" ופקידות האוצר למיסוד קשרי עבודה ושיתוף פעולה הדוקים עם מקביליהם בארה"ב, וכך מיסדו ערוצי פיקוח אמריקני קבוע על מדיניות ממשלת ישראל. ה"טאלנטים" הצעירים של האוצר החלו להישלח באופן שיטתי להשתלמויות בקרן המטבע העולמית בוושינגטון, ובנק ישראל הפך בפועל ל"סניף" של קרן המטבע ושל משרד האוצר האמריקני. התוצאה היא שישראל לא רק עומדת בציפיות ארה"ב, היא גם חושבת כמוה.

 

הכותב הוא עורך האתר: www.no-bloomberg.com

 

 

נכתב בתאריך
9/11/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו