עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / אקדח אל הרקה
 

שיתופי - חדשני / אקדח אל הרקה

אורי היטנר, 27/10/2011

 

הנכונות לשבור כלים, האיום המתמיד להפר צווי בתי משפט, חוסר הנכונות להתגמש, להתפשר, מסכנת את הדמוקרטיה. על חציית הקווים של הרופאים המתמחים

 

האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? זאת השאלה המרכזית הנוגעת למשבר המתמחים. אם אזרח יכוון אקדח אל רקתו של ראש הממשלה וכתוצאה מכך ישיג מטרה שאני מאמין בה, ששנים ציפיתי לה, האם אתמוך בצעד שהוא נקט? האם המטרה, חשובה ככל שתהיה, מצדיקה זאת?

 

לצורך הדיון, אני יוצא מנקודת הנחה שהמתמחים צודקים בכל תביעותיהם. מתוך הנחה זו, נשאלת השאלה מהן הדרכים הלגיטימיות להיאבק על מטרות צודקות במדינה דמוקרטית, והאם אלו הדרכים שנוקטים המתמחים והרופאים?

 

המתמחים חצו ארבעה קווים אדומים של מאבק לגיטימי.

 

האחד - לא תעמוד על דם רעך. כאשר אני רואה אדם מדמם, חובתי המוסרית והחוקית לעזור לו. איני חובש ואיני רופא, אך עליי לעשות כמיטב יכולתי. אדם שבחר במקצוע הרפואה - הצו הזה מחייב אותו אלף מונים. בשבועת הרופאים הוא נשבע להציל חיים ולא לגרום נזק לחולים. נטישה המונית של בתי החולים, כלל לא משנה מה הסיבה לה, היא הפקרת חיי אדם, מצד מי שייעודו בחיים הוא הצלת חיי אדם. איש אינו מכריח אדם לבחור במקצוע הרפואה, אך אדם שבחר בכך, אינו יכול לפעול בניגוד לאתיקה הבסיסית של מקצועו. אדם פרטי יכול לפרוש מן המקצוע. נטישה של המוני רופאים בעת ובעונה אחת, היא הפקרות בלתי נסבלת.

 

השני - שבירת העבודה המאורגנת. כל ההישגים החברתיים ובפרט הישגי העובדים, במאה וחמישים השנים האחרונות, הושגו בזכות העוצמה של העבודה המאורגנת. עומדים המעסיקים, במקרה זה המדינה, מול ארגון מייצג ודנים אתו על תנאי ההעסקה. הארגון מעניק לעובדים עוצמה אדירה, להבדיל מכוחו של העובד הבודד, ולו בזכות נשק השביתה שאותו הוא יכול להפעיל. זאת עוצמה אדירה. עוצמה דורשת אחריות. המדינה יודעת שעומד מולה גוף אחראי והיא מנהלת אתו מו"מ בידיעה שניתן לסגור אתו עסקה. אי אפשר לקיים יחסי עבודה, במציאות שבה העובדים אינם מכבדים את ההסכם אליו מגיעה נציגותם הנבחרת. בתום שביתה ממושכת וקשה, שזכתה לאהדה ותמיכה של הציבור ושל החולים, הגיעה הנהגת הרופאים להסכם עם המדינה. כמו כל הסכם, אין הוא מושלם. כמו בכל הסכם, יש בו פשרות וויתורים. אך זה הסכם טוב, ששיפר באופן משמעותי את שכרם ותנאיהם של הרופאים, בעיקר בפריפריה. שבירת הכלים מצד עובדים שאינם מכבדים את ההסכם שאליו הגיעו נציגיהם, עלולה לשבור את העבודה המאורגנת בישראל, לגרום לנזק חברתי עצום, ולפגוע קשות, לטווח רחוק, בציבור העובדים בישראל. מי ערב לכך, שאם נציגי המתמחים יגיעו כעת להסדר עם האוצר, לא יקומו רופאים קיצוניים יותר שלא יכבדו את ההסכם וימשיכו לנהל מאבק? יש לזה סוף?

 

השלישי - סכנת אנרכיה. הנכונות לשבור כלים, האיום המתמיד להפר צווי בתי משפט, חוסר הנכונות להתגמש, להתפשר, מסכנת את הדמוקרטיה. זה המדרון החלקלק בדרך לאנרכיה.

 

הרביעי - החוזה על תנאי עם החברה הישראלית. הצעד מעורר הסלידה ביותר, בעיניי, היה התור המתוקשר של מאות רופאים ליד שגרירות קנדה. האם מדובר באזרחים על תנאי במדינת ישראל? האם הקריירה המקצועית היא המולדת של האנשים האלה? חוסר הצדק החברתי הקשה ביותר בישראל, הוא הפער בין תוחלת החיים במרכז ובפריפריה. בצדק, ההסכם עם ההסתדרות הרפואית העניק עדיפות לפריפריה, כדי לעודד רופאים לעבור לפריפריה. המאבק נגד ההסכם, הוא נגד ההעדפה הזאת, כלומר בעד הנצחת הפער הזה. למה? כנראה שעפולה רחוקה מידי לאותם רופאים. מונטריאול קרובה יותר.

נכתב בתאריך
27/10/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו