עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חיבור חיוני
 

חיבור חיוני

מאת אוריאל לויתן, 11/10/2011

 

שילובה של תנועת המחנכים בקיבוצים השיתופיים - תוך שמירה על האוטונומיה שלה - יאפשר את שרידותה הכלכלית ויזרים לקיבוצים רוח שיתופית צעירה

 

רבים מגולשי אתר זה (גילוי נאות: גם אנוכי) רואים ביטוי עילאי בהגשמת חלומותיהם החברתיים בקהילה שלה המאפיינים הבאים: לכל חבריה אפשרות לספק בצורה מלאה (בהווה, בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק) את כל צרכיהם, אפשרות לבטא בצורה המלאה ביותר את הפוטנציאל האנושי שלהם, ובנוסף לכך לחיות בקהילה על פי ערכים של שוויון, דמוקרטיה, אחווה, סולידאריות ושותפות. כמו כן, קהילה זאת משקיעה ממשאביה בהפצת ערכים אלו בסביבתה ותורמת להגשמת יעדים לאומיים חברתיים כלליים יותר.

 

אפילו שהגשמה מלאה של חלום כזה לא תהיה (כנראה) בתקופת חיינו אנו ואולי אף פעם, הרי הכיוון של הגשמת חלומות אלו בארץ בא כעת לביטוי בשתי קבוצות חברתיות: קיבוצי ה"מטה השיתופי" מחד וקבוצות "תנועת המחנכים" (בשמותיהם השונים), הבוגרים של תנועות הנוער הכחולות, מאידך. אלא כמו ששני גופים אלו מתנהלים כיום - כל אחד לעצמו - העתיד של שניהם לא נראה וורוד במיוחד.

 

ערכים לא עוברים בגנים

 

אמנם קיבוצי המטה השיתופי נראים כמתכוונים להגשים רובם של הערכים והיעדים החברתיים שמניתי לעיל, אלא שלא ברור כלל זמן תוחלת הקיום של קיבוצים אלו במתכונת ה"שיתופית". מהתצפית שלי על משתתפי הכנס השנתי של המטה השיתופי לפני שבועות מספר, ראיתי במליאה מעט מאוד "ראשי בלורית בצבע או קרחים כצוו האופנה". לעומת זאת ראיתי הרבה מאוד "ראשי צבע לבן וקרחות בשל משא השנים". רוצה לומר, לא נראה שיותר מדי מהצעירים בקיבוצי המטה השיתופי גם הם מאמינים בערכי הקיבוץ הייחודיים ובאלו שמניתי בתחילת דברי.

 

צריך לזכור כי עצם העובדה שאדם צעיר חי בקיבוץ המנסה לקיים ערכים אלו עדיין איננה מבטיחה שערכים אלו גם יעברו אליו - אפילו אם "כיף" לאותו צעיר לחיות באותו קיבוץ ואפילו אם יש לו קשר רגשי חזק לקיבוצו ותחושה חזקה של לוקל פטריוטיזם.

 

אמונה ומחויבות לערכים מהסוג שאני קורא להם ערכים קיבוציים ייחודיים, לא עוברת בגנים (!); הן אינן מופיעות בעצמן - רק, או אפילו בעיקר - בשל חשיפה מילדות אליהן. מחויבות ערכית לערכים אלו חייבת להתבסס ולהיות תוצאת התמודדות אינטלקטואלית של האדם עם עמדות אחרות. ללא התמודדות אינטלקטואלית והחלטה מודעת המבוססת עליה, לא פשוט לוותר - כל חייך - על חלק ממשאביך האישיים לטובת אחרים בשל תפיסת עולם של שוויוניות, שותפות וסולידריות. משוכנעות כזאת תבוא רק אם בקיבוץ יהיה דגש של פעילות חינוכית, לימודית וחברתית בכיוונים אלו עם בניו ובנותיו ועם חבריו הצעירים. זה , כנראה, לא קורה ברוב הגדול של הקיבוצים במטה השיתופי, ממש כמו שזה לא קרה בקיבוצים שכבר שינו פניהם להיות קיבוצים "מתחדשים".

 

פיחות במספר המאמינים בדרך הקיבוץ

 

מדוע חסרון של תהליך חינוכי, לימודי, חברתי כזה כמעט מחייב היעלמותם של קיבוצים מהסוג שקיבוצי המטה השיתופי עדיין שייכים לו? הנה הסבר כמעט סטטיסטי לכך. נניח כי מייסדי קיבוץ נתון כלשהו - אנשי הדור הראשון - היו כולם (!) (כל 100% של החברים - אני יודע שלא כך היה, אבל עובדות המציאות הן דווקא תמיכה, בבחינת קל וחומר, בהמשך הטיעון שלי) חדורי אידיאולוגיה קיבוצית. אם אותו קיבוץ לא התאמץ באופן מוסדי להנחיל לבני הדור השני את הערכים האלו, הרי רק חלקם ינק אותם בבית ההורים וחלקם אימץ אותם בעצמו. נניח (הנחה מקילה) כי 60% מבני הדור השני אכן גדלו והיו גם הם חדורי אידיאולוגיה קיבוצית באמת ובתמים - חלקם באופן אקטיבי וחלקם היו מוכנים "להיסחף בזרם התנועתי". פירושו - 40% מבני הדור השני כבר לא האמינו בערכים אלו ואולי אפילו לא רצו להמשיך ולחיות בקיבוץ (אגב, אלו בערך המספרים ההיסטוריים של שיעורי השארות בני הדור השני בקיבוצים הוותיקים). במקומם באים נקלטים ובני זוג שגם הם רחוקים מהאידיאולוגיה הקיבוצית. ואם גם בתקופת התבגרות של בני הדור השלישי לא התאמץ הקיבוץ ההיפותטי להנחיל להם את הערכים והאידיאולוגיה הקיבוצית, אז נוצר מצב שרק 60% מתוך ה-60% שינקו אידיאולוגיה בבית ההורים הם מחויבים לערכי הקיבוץ (כלומר 36%). על פי הגיון זה בדור הרביעי יהיו בקיבוץ שלנו עוד הרבה פחות מחויבים אידיאולוגית וכך, לאחר 80 שנה, מקץ שלושה וארבעה דורות - החלו תהליכי הקמילה של הקיבוץ ההיפותטי (?) שלנו.

 

מה התשובה לניתוח דטרמיניסטי כזה? פשוטה מאוד - להתמודד עמו. שתי דרכים פתוחות בפני הקיבוצים השיתופיים - (א) להשקיע בטיפוח אינטלקטואלי של מחויבות ערכית אצל צעיריהם - החל מגיל בית הספר אבל גם בתקופת שנות הבחרות; (ב) לקלוט לתוך שורותיהם צעירים וצעירות אשר המחויבות הערכית בוערת בעורקיהם ואשר יוכלו להוות מנהיגות ערכית לכלל הצעירים באותו קיבוץ (למשל, מתוך קבוצות הבוגרים של "תנועת המחנכים").

 

אינני מאמין גדול (כיום) באפשרות הראשונה אבל האפשרות השנייה היא בעלת פוטנציאל ולמעשה אפשר להשתמש בה גם כדי להפעיל את האפשרות הראשונה. שוו בנפשכם שקיבוץ שיתופי שצעיריו מנומנמים מבחינת הערכים המנחים אותם בחייהם, קולט קבוצה של 15-20 בוגרים ובוגרות של אחת מתנועות החולצות הכחולות. הרי ברור שקיבוץ כזה יעבור מהפכה - לא רק בשל התרוממות הרוח ו"ניפוח החזה" המחודש של ותיקיו אלא גם משום שחלק ניכר מצעיריו יצטרף להתלהבות של אותה קבוצת בוגרים. הקיבוץ פשוט יהפוך למשהו אחר - אולי אפילו יחדש נעוריו כקדם. אבל, אם לא יקרה כזאת בקיבוצים השיתופיים (לא אפשרות א' ולא אפשרות ב') הם יתגלגלו בקלות לתיאור הסטטיסטי שלי מהפסקה הקודמת ולא תהיה להם תוחלת בתור קיבוצים.

 

אז מה הבעיה? "חציה" של הבעיה (החצי השני מצוי בחלק השני של רשימה זאת) היא שהקיבוצים הוותיקים של המטה השיתופי (כך אני מתרשם) אמנם מעוניינים בקליטה של קבוצה מתוך אנשי קבוצות המחנכים אך רק אם הם יסכימו להיטמע באופן מלא ומוחלט בתוך הקיבוץ כיחידים (כמובן, עם כל הזכויות והחובות של חבר בקיבוץ).

 

"תנועת המחנכים" זקוקה לבסיס כלכלי

 

מערכת הערכים המכוונת ומנחה את פעילות קבוצת הבוגרים למיניהן גם היא תואמת את מה שהגדרתי בראשית הרשימה כערכים שהגשמתם בחברה היא משאת חלום. אלא מה, קשה לי לראות את תוחלת הקיום של קבוצות אלו לשנים רבות, שלא לדבר על דורות. הסיבה לכך היא חוסר בסיס כלכלי לקיום הקבוצות אם הן אכן רוצות שרוב חבריהן יעסקו בחינוך ושינוי בחברה הישראלית. הרי אי אפשר לבסס קיום של קבוצה חברתית (שאיננה מגויסת לתקופה קצובה בלבד) על תרומות ומשכורות מינימאליות כפי שבסיס הקיום הפיזי העכשווי של קבוצות המחנכים; דרוש בסיס כלכלי משמעותי יותר שהינו בלתי תלוי בפעילות החינוכית אשר מטבעה הינה פעילות שלא לשם רווח. עניין זה גם יחייב שרק חלק מהחברים, בכל זמן נתון, ישקיעו כל זמנם ומרצם בפעילות החינוכית.

 

פתרון אפשרי הוא שילוב כוחות עם קיבוצים מהמטה השיתופי. השתלבות של קבוצה כזאת בקיבוץ שיתופי עם הסכמות לגבי הדרך בה ימשיכו לפעול להשגת יעדיהם החברתיים והחינוכיים (הרי אלו גם, כך צריך להניח, יעדי הקבוץ השיתופי), אבל ישתלבו ויתרמו באופן מלא גם בתוך הקיבוץ - בעבודה, בפעילות ובחיים בתוכו.

 

מה הקושי כאן? כפי שאני מבין (על בסיס חשיפה מסוימת לנושא זה) - אצל אנשי קבוצות הבוגרים אין אמון בקיבוצים הקיימים בכלל ובתוכם גם לא בקיבוצים השיתופיים. הרגשתם היא שכאשר מציעים להם להצטרף לקיבוץ בעצם מבקשים שיעברו קואופטציה מלאה ואילו הם רוצים רמה גבוהה מאוד של אוטונומיה קבוצתית בתוך הקיבוץ. גם לא ברור להם מה כבר יכולה להיות תרומתם לקיבוץ בכיוון של חיזוקו לטובת הגשמת הערכים הרצויים להם. כנראה שגם הם אינם מאמינים לנימוקים שהעליתי בחלק הראשון.

 

סיכום

 

שני הגופים אליהם אני מתייחס - קיבוצי ה"מטה השיתופי" ו"תנועות המחנכים" - יכולים לחשוב באופן יצירתי ולמצוא דרכים לפתרון הקשיים שכל אחד משני הגופים האלו רואה או חוזה באפשרות של שיתוף הפעולה ביניהם. אפשר להגיע למצב שבו קבוצות הבוגרים ישולבו בצורה זאת או אחרת בתוך קיבוצי המטה השיתופי. כל זאת למען להבטיח שרידות שלהם עצמם ושרידות של הקיבוץ השיתופי ככזה. אני מקווה שהמאמץ היצירתי הזה יקרה לפני שיהיה מאוחר מדי עבור שני הגופים ועבור הרעיון הקיבוצי בכללו.

נכתב בתאריך
11/10/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו