עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אות קלון
 

אות קלון

מאת אבישי גרוסמן, 5/10/2011

 

סוניה בת שבעים וחמש ומתמודדת לבדה בתלאות שבטיפול בבנה החולה בסרטן. האם סיפורה הוא מקרה חריג בנוף המתחדש של התנועה הקיבוצית?

 

במסדרונות בית החולים פגשתי את סוניה, חברת קיבוץ בו הייתי חבר בעברי הרחוק. בימים אלה מלאו לה שבעים וחמש שנים והיא עדיין מקפידה על הופעה חיצונית. הילוכה זקוף וכפות ידיה מעידות על העבודה הפיזית הקשה בה עבדה במשך שנים רבות בקיבוצה. אחרי שהחלפנו בינינו מילות נימוסים אחדות, סיפרה לי סוניה שבנה, שמלאו לו בימים אלה חמישים וחמש שנים, חולה בסרטן ריאות סופני וימיו ספורים. הוא יודע עובדה זאת ומדי פעם, כאשר הכרתו מצטללת מעט, הוא מבטא את ידיעתו זאת במילים בוטות שפוצעות את לבה.

 

לשאלתי, כיצד היא מגיעה לבית החולים המרוחק מרחק רב מקיבוצה, הסבירה לי שהיא נאלצת להחליף שישה אוטובוסים כדי להגיע לבית החולים ולחזור ממנו לביתה בקיבוץ, עובדה הגורמת לה קשיים רבים וגם עולה לה כסף רב.

 

"האם הקיבוץ שלך מסייע לך להתמודד עם המציאות בה את שרויה בימים אלה?" שאלתי ותשובתה הפתיעה אותי הפתעה מוחלטת. "אני חייבת לעבוד בספריית הקיבוץ במשך יומיים בשבוע כדי לממן את ההוצאות הנגרמות לי כתוצאה מרצוני לשהות ליד בני החולה".

 

"בנוסף לכך," המשיכה ואמרה "הקיבוץ הציע לי הלוואה בסך עשרים אלף שקל כדי לממן את הוצאותיי המיוחדות. את סכום ההלוואה אצטרך לפרוע במשך השנתיים הקרובות בעזרת הכנסותיי העתידיות שמקורן בקצבת הזקנה והשארים אותן מעניקה לי המדינה".

 

"האם מישהו מבעלי התפקידים המרכזיים בקיבוץ שלך מתעניין במצבך, בודק האם ניתן לסייע לך בדרכים מסוימות?" שאלתי מתוך תקווה גדולה שתשובתה תהיה חיובית.

 

"איש לא מתעניין וכנראה שגם לאיש מבעלי התפקידים לא אכפת," השיבה ובקולה נשמע טון של השלמה שקטה עם המציאות בה היא חיה. "מאז שעבר קיבוצנו להתנהל על פי התפישה הדיפרנציאלית", פירשה את דבריה, "כל אחד בעצמו וכל אחד לעצמו. לצערי הגדול, אין לי תקוות וגם אין לי אשליות. אחרי הכל, בעלי התפקידים המרכזיים בקיבוץ שלי הם ברובם שכירים וקשה להניח שהם יודעים או מתחשבים בעברי הקיבוצי. היה לנו פעם חלום ואת שברו מנהלים אנשים שאינם חברי קיבוץ שלנו".

 

לפתע צלצל הטלפון הנייד שבכיסה והיא קטעה את דבריה באמצע ומיהרה לעזוב את המקום. בערב, בביתי, צפיתי בטלוויזיה ששידרה ממקומות שונים בארץ בהם מתקיימת המחאה החברתית. "העם רוצה צדק חברתי!" צעקו המפגינים והנואם שעמד על הבמה דיבר על חשיבות הסולידריות בין שכבות העם השונות. ואני לא יכולתי שלא לחשוב על סוניה, חברת קיבוץ בת שבעים וחמש המתגלגלת ודאי בשעות אלה באוטובוסים מבית החולים בירושלים בו שוכב בנה החולה לעבר קיבוצה הוותיק שבעמק.

 

כך סופר, כך נכתב. האם הסיפור של סוניה הוא מקרה חריג בנוף המתחדש של התנועה הקיבוצית?

 

מתוך "במקום" 31

 

נכתב בתאריך
5/10/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו