עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הפנינג בצל המחאה
 

הפנינג בצל המחאה

עזרא דלומי, 27/9/2011

 

המחאה החברתית הייתה בת לוויה מרכזית של הכנס השנתי של המטה השיתופי, שהתקיים בקיבוץ לביא ואורגן כהפנינג חברתי. בכנס נבחרה מאיה שפיר כרכזת המטה החדשה במקום אלישע שפירא, הפורש לאחר חמש שנות כהונה

 

בלביא יש תנופת בנייה. "מגדילים" ל-120 מטר. הפיגומים מלווים אותך מן הכניסה לקיבוץ ועד למרכזו - אזור האולם וחדר האוכל - שם, ובכמה מחדרי המלון של לביא, נערך ביום חמישי שעבר הכנס השנתי של המטה השיתופי, תחת הכותרת "שירת חיינו".

 

השם "שירת חיינו" ביטא את רוח הכנס. פחות פוליטיקה תנועתית – שיתוף מול הפרטה, גובה הפנסיה - יותר הפנינג; פחות החלטות, יותר נאומים, הפעלות ובזאר של חפצי אומנות שהוצבו למכירה. הקיבוץ הדתי, שארגן את הכנס, הציע שהכנס יאפיין את "חגיגת החיים בקיבוץ", כדברי המזכ"ל נחמיה רפל בברכתו, וזה מה שנבחר. לא בטוח שבדיוק לזה התכוון ציבור הבאים. וכך, למופע הגרובטרון - להקה אנרגטית ומגניבה - שאורגן כמעט כמופע פארק, נותרו בעיקר חברי לביא, עם "שחקני חיזוק" מעטים. באין מליאת סיכום, רבים נטשו בתום הדיון בחוגים ולא נשארו למנת התרבות המרכזית, שהייתה מלהיבה.

 

אורחים ממאבק האוהלים

 

הכנס, בנוכחות כ-350 משתתפים, מספר די קבוע בכנסי המטה השיתופי, נפתח בדבריו של יהודה סלמון, מזכיר צובה ואיש צוות המטה השיתופי, שציין כי "אנו חיים בתקופה של התעוררות של התודעה החברתית, שהקיבוצים צריכים לקחת בה חלק, כדי להיות שותפים לשינוי החברתי במדינה". השאלה, כיצד זורמים עם המחאה ואיך מחברים אליה את הקיבוץ, העסיקה רבים מן הדוברים.

 

זהבה מועלם, מזכירת לביא, הקיבוץ המארח, עסקה בברכתה בהבדל בין ברית לבין חוזה שותפות, בהקשר של פרשת השבוע (ניצבים). שלא כמו חוזה שותפות, היא הסבירה, ברית "מבטאת קשר שהוא מעבר לאינטרסים, מעבר לכאן ועכשיו", בהתכוונה לקיבוץ המקיים שוויון וערבות הדדית. גם לדבריה, המחאה החברתית מהווה "חיזוק לצדקת דרכנו".

 

המחאה עמדה גם בלבה של במת דיון שהנחתה נעמיקה ציון מקיבוץ מגוון ומהמרכז לצדק חברתי ע"ש יעקב חזן, שאירח שלושה פעילי מחאה מרכזיים: יובל אופק, חבר קיבוץ פלך; איה שושן, פעילה במאהל ברוטשילד; ואיתי גוטלר, ראש אגודת הסטודנטים בירושלים.

 

החזון שביטאו השלושה מרשים ונוגע ללב: "מטרתנו ליצור קהילות בלתי היררכיות...לחולל יוזמות מקומיות, להקים ועדי שכונות ואסיפות עירוניות. יש שינוי, אנשים דורשים להיות שותפים להכרעות, יש חיפוש אחר קהילתיות" (איה שושן).

 

"החזרנו את האמונה ביכולת לשנות. יש לחבר למאבק כמה שיותר זרמים. אנו בעד להשפיע על המערכות הפוליטיות הקיימות, תוך שילוב של אנשים אכפתניקים בתוכן" (איתי גוטלר).

 

יובל אופק הציג נתונים על אי השוויון, על קיפוח העובדים ועל היחס המעוות הון-עבודה. הוא הסביר, בין היתר, כיצד ירד מספר העובדים המאורגנים בהסכם קיבוצי מ-80% ל-34% בשלושת העשורים האחרונים. לרגע תהיתי אם עד לפני שנה, אנשים היו מקשיבים בדריכות כזו להרצאה על כלכלה פוליטית ועל סוציאליזם. יובל אופק פתר גם את החידה לגבי השתתפותם הדלה של חברי הקיבוצים במחאה: לדבריו, קשה להיות גם שותף בבעלות על תאגיד שקורע במחירים (תנובה) וגם למחות נגדו; גם להיות מעסיק גדול של תאילנדים וגם למחות נגד קבלני עבודה. צדק צריך להתחיל מבית.

 

חוגים, חוגים

 

הדיונים בחוגים חולקו לעשרה נושאים, כשבכל חוג התקיימו שני סבבי דיון, כל סבב עם מרצה-מנחה אחר. למעשה - עשרים חוגים. הגודש יצר היצע רחב של נושאים - תנועתיים וקיבוציים: מדיניות הקרקעות, ספרות הקיבוץ, המחאה החברתית, הקיבוץ והמרקסיזם ועוד. לעומת זה, כמעט כצפוי, חוגים שאירחו מרצים ידועים יותר בנושאים "חמים" משכו אליהם את רוב הקהל, שהותיר כמה חוגים כמעט ריקים.

 

בחרתי בחוג "תן חיוך", שעסק בחלקו האחד בסרטיו של דרור שאול "מבצע סבתא" ו"אדמה משוגעת", ובהשתתפותו; ובחלקו השני בסדרה התיעודית "הקיבוץ" של מודי בראון ושל ענת זלצר ובהשתתפותה. החוג הזה היה מלא עד אפס מקום. הלכתי אליו גם משום שהעסיק אותי ההבדל הגדול בין הפרק האחרון בסדרה הקיבוץ שהיווה מעין מסע לקידום הפרטתו, לבין נאומו של מודי בראון בעצרת המחאה בירושלים, שנפתח בגעגועים לאנשי חוות כנרת, נמשך בהכאה על חטאי ההפרטה והסתיים בקריאה לסולידריות. תהיתי אם המחאה גרמה לו סוג של חרטה על תפילת האשכבה שנערכה לקיבוץ בפרק האחרון בסדרה. מצאתי שפרק זה העסיק דוברים אחרים בחוג שנחרדו לנוכח מה שעולה ממנו. ענת זלצר, לצד הסברים על עבודת העריכה המאומצת ותהליך הסינון של החומר, או, כדבריה, "איך מייצרים נרטיב אחד ל-270 קיבוצים בעלי DNA שונה", הרגיעה שלא הייתה כל כוונה "לקבור" את הקיבוץ, אלא לתאר את תהליך השינוי שעבר.

 

כצפוי, הקטעים מ"מבצע סבתא" עוררו פרצי צחוק רבים גם בקרב מי שראו את הסרט יותר מפעם אחת. נוכח מספרי הצפייה ו"ההורדה" שעליהם דיווח הבמאי, אין אלא לשמוח על כך שסיפור קיבוצי, המבוסס על אירוע אמיתי, כדברי דרור שאול, יכול למגנט אליו אוכלוסייה עצומה וללכד סביבו עדות מעריצים המדקלמים את הטקסטים שלו בעל פה.

 

עוד הספקתי "לזנב" בחוגו של פרופסור דני גוטוויין, שנושאו היה: "מה לקחו הקיבוצים מתורתו של מרקס", כדי ללמוד כי למחאה החברתית יש כמה ראשים שכל אחד מושך לכיוון שונה, ושאלה גדולה היא מי ינהיגה; לשמוע את ביקורתו על מערכת החינוך הקיבוצית - שבמבנים האזוריים שלה מזרזת את הפרטת החינוך - ואת תהייתו מתי יהיה כלי ביטוי "משלנו" שיתחרה בחינמון "ישראל היום" ובחצאי החינמונים "ידיעות" ו"מעריב", המעצבים את תודעתנו.

 

חילופים בצמרת

 

לצד העיסוק במחאה, הייתה לכנס כותרת נוספת: המדובר בחילופי הרכזים (במט"ש אין "מנהלים") של המטה השיתופי. לאחר חמש שנות כהונה סיים אלישע שפירא את תפקידו ואת מקומו תתפוס מאיה שפיר מיטבתה, שתעמוד בראש צוות שחבריו הם איציק צפדיה, מריו טויב ויהודה סלמון. אלישע שפירא אמר, כי הוא מעביר בשמחה את ההובלה לממשיכים, והבטיח להוסיף להיות "חייל נאמן של המטה השיתופי". מאיה שפיר הבטיחה "לדבר בקול ולא בלחישה" על עקרונות חיינו, וציינה כי דרישותיה הצודקות של המחאה מתקיימות בקיבוץ השיתופי ויש להצטרף לכוחות המובילים אותה.

 

טרם ההודעה על החילופים בירך מזכיר התנועה זאב (ולוולה) שור את באי הכנס, והזהיר מפני נישול הקיבוצים מזכויותיהם בקרקע תוך הצגתם כיישובים קהילתיים. הוא קרא לקיים שיוך דירות פנימי בלבד, כשהיעד של כלל קיבוצי התנועה הוא לשמור את הקרקע כולה בידי האגודה השיתופית.

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
27/9/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו