עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שלי - שלנו
 

שלי - שלנו

מאת אודי מנור, 19/9/2011

 

עלינו להודות על התחזקות מעמדה של יחימוביץ. הישגיה הרבים מאז כניסתה לפוליטיקה מעידים על יכולתה ואין עוררין עליהם אפילו בקרב מבקריה

 

אנו עומדים ימים לפני הסיבוב השני בבחירות ליו"ר העבודה. החדשות הטובות הן שציבור חברי המפלגה, אולי בהשפעת הקיץ האחרון והרוח הגבית של המחאה החברתית-כלכלית, נתן אמון מלא וגורף בשני המועמדים המזוהים ביותר עם הערכים והדרכים של הסוציאל-דמוקרטיה בישראל. לכאורה על פרץ ויחימוביץ היה להתעלות מעל חילוקי הדעות ביניהם, לשלב ידיים ולצאת לדרך חדשה ומשותפת. אלא שבפועל המצב איננו כזה וציבור חברי המפלגה, תוך שהוא נאלץ לשמוע ללא הרף את דעותיהם של אויבי המפלגה מימין ומשמאל, הרוצים ברעתה אם לא בהיעלמותה המוחלטת, חייב לבחור שוב: פרץ או יחימוביץ'?

 

זה שבועות ארוכים שבתקשורת בישראל ובעיקר בעיתון 'הארץ', מתנהל מאמץ שיטתי שמטרתו להקטין את קומתה של יחימוביץ'. הטענה המרכזית היא שהואיל והיא לא נגד ההתנחלויות, הרי שהיא לא סוציאל-דמוקרטית של ממש. אמנם יש בכך משום התקדמות יחסית למאמץ העיתונאי המופלא, פרי עטו של חתן פרס ישראל לתקשורת נחום ברנע, שיצא נגד בגדי האימון החושפניים של אלילת המין שלי יחימוביץ. אך גם כאן מדובר בדברים בטלים. שהרי לעמדה הרווחת ב'הארץ', להאשים את ציבור המתנחלים בכל צרות המזה"ת והעולם, לא מתלווה חלילה תמיכה בסדר יום סוציאל-דמוקרטי.

 

למעשה יש כאן מתקפה על יחימוביץ מצידו של המסדר הפוסט-ציוני, שאיננו מוכן לסבול את האפשרות שאשת שמאל מובהקת כמותה, תביט למציאות בלבן של העיניים, ותאמר אמיתות שאינן עולות בקנה אחד עם הטרור המחשבתי של 'מחנה השלום'. מתקפה זו אמורה להדאיג לא רק את יחימוביץ ותומכיה, אלא את כל האזרחים הרבים שעדיין סבורים שתהליך מדיני הוא אפשרות ריאלית, ובלבד שנלקחות בחשבון האפשרויות והמגבלות הפוליטיות הנובעות מהמציאות בארץ, באזור ובעולם. על כך דיברה יחימוביץ ומשום כך היא קיבלה קיתונות של בוז מפי 'סוציאליסטים' דגולים כמו גדעון לוי. על מעריציו של העיתונאי הדגול לענות לעצמם על השאלה, מה פסול יש בטענתה של יחימוביץ, לפיה ניתן וראוי לפעול למען סדר יום סוציאל-דמוקרטי, בלי קשר לקיפאון בתהליך המדיני, זאת גם מבלי להידרש לשאלה - וזו הרי דרישה גדולה מדי עבורם - על מי מוטלת אחריות גדולה יותר בהקשר זה. כך או אחרת, יש לשים לב לעניין המרכזי: מתנגדיה של יחימוביץ מצד 'שמאל', אוחזים בפוסט-ציונות מדינית, חברתית וכלכלית גם יחד.

 

הזעם על יחימוביץ ניתן לפיכך להיות מוסבר כנובע מזיהוי של פוליטיקאי שמוכן לחרוג מהשבלונות בהן מתנהל הוויכוח הפוליטי בישראל. אחרי קיץ שכולו הבטחה ובשורה של שינוי, על הציבור לברך על התחזקות מעמדה של יחימוביץ. גם את הטענה לפיה היא מעולם לא ניהלה מערכת גדולה יש לדחות על הסף. איש ציבור אמור להתחיל לצבור ניסיון מתי שהוא, ועל ניסיונה הפרלמנטארי של יחימוביץ והישגיה בתחומי החקיקה אין עוררין אפילו בקרב יריביה. הטיעונים על גילה ועל חוסר ניסיונה כביכול, נועדו - בדיוק כמו דיונו המלומד של חתן פרס ישראל לתקשורת נחום ברנע ברגליה החשופות - להסיט את תשומת הלב מהדיון האמיתי: עמדותיה הפוליטיות והמעשים שנגזרו מהן.

 

למאמרים של אודי מנור
נכתב בתאריך
19/9/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו