עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השמרנות לא מתה
 

השמרנות לא מתה

מאת עלי קדם, 18/9/2011

 

עפ"י המשנה הרווחת בארה"ב, הקיטוב הכלכלי-חברתי האדיר בין האזרחים, משקף את רצון האל. הסיכוי שתפרוץ גם שם מחאה חברתית - קלוש

 

לאחרונה חזרתי מביקור קצר בארה"ב, ליתר דיוק בקליפורניה, שהיא מדינת ענק וכלכלה בפני עצמה. הנסיעה בעיר פרזנו שעל גבול המדבר, בת כחצי מיליון תושבים, מזכירה לך שוב את אמריקה "הישנה והטובה". רחובות אינסופיים, לאורכם בנויים אלפים רבים של בתים פרטיים, כשליד כל אחד מהם הדשא הפרטי, בריכת השחייה וכמובן שני כלי רכב. כל כמה רחובות צץ אחד מאותם מרכזים מסחריים, עם וול-מארט, מקדונלנדס, סטאר באקס וחנויות "הכל בדולר". בעוד שמסביב "העולם כמרקחה", כאן ממשיכים באותו אורח חיים בזבזני ואנטי אקולוגי, כאילו כלום לא השתנה.

 

לשיטתם של חסידי מדינת הרווחה, דווקא בארה"ב היה צריך להתפרץ מרי חברתי גורף. הרי זו המדינה בה הפערים בין עשירים לעניים הם בלתי נתפסים, שבה אין ביטוח בריאות כללי, והלימודים היקרים להחריד באוניברסיטאות אינו בהישג ידם של מיליונים רבים, מה שרק מעמיק את הקיטוב. אז מדוע בעצם המחאה החברתית לא מגיעה לארה"ב? בלי להתיימר להיות מומחה, הנה מספר סיבות אפשריות.

 

א. האתוס הקפיטליסטי-שמרני חזק מדי. אחרי יותר מ-300 שנה של אמונה חזקה באינדיבידואליזם קיצוני, קשה להחליף דיסקט. אין כאן מסורת של מחאה חברתית אקטיבית ואפקטיבית. האדם ברחוב מאמין עדיין בחלום האמריקאי, בין היתר הודות לשטיפת מוח מאסיבית של אמצעי התקשורת: תעבוד קשה, תתאמץ - ותצליח, כלומר תתעשר. נשארת בכל זאת עני, חסר בית, חסר ביטוח רפואי מינימאלי - כנראה שכך צריך להיות, וחס וחלילה שהמדינה תתערב. די לראות את התנועות הניאו שמרניות מימין למפלגה הרפובליקנית ("מסיבת התה" ודומותיה), ואת ההתנגדות הגובלת בהיסטריה ובשנאה תהומית לתוכניות הבריאות של הנשיא אובמה, כדי להבין שהשמרנות לא מתה, להיפך.

ב. כמו משנת השוק החופשי, גם דת אחרת ומשלימה, הדת הנוצרית, עדיין חזקה מאוד בארה"ב. על פי תפיסתה, התפלגות ההכנסות, הקיטוב האדיר בין עשירים לעניים, משקף את רצון האל. הדאגה לנפגעי השיטה הכלכלית הינה עניין ל"צא'ריטי", לעמותות צדקה ולנדבות של יחידים.

 

ג. כמו במדינות אחרות (ישראל, למשל) המעמדות המוחלשים חופפים במידה רבה למוצא אתני: שחורים, הספנים. אין להם מספיק כוח חברתי ופוליטי על מנת למחות, ובניגוד לישראל, הם לא מחוברים למפלגות סקטוריאליות.

 

ד. למרות הסרטים הרומנטיים נוסח הוליווד על האזרח המתמודד מול הרשויות והחזקים, לאדם הקטן אין באמת כוח מול תאגידי הענק השולטים במדינה. תסמונת ההון-שלטון חזקה במיוחד. מנהלי התאגידים הגדולים תורמים לקמפיינים יקרים ולבחירתם של פוליטיקאים משפיעים, והללו בתורם ייקחו את המנהלים לתפקידים רמי דרג בממשל, וחוזר חלילה. לאחר המפולת הפיננסית של 2008 היו כמה קולות ביקורת, מצד כלכלנים משפיעים, על המשכורות המושחתות במגזר הפיננסי ועל ההימור הבלתי מוסרי בכספי הציבור, אבל קולות אלה נדמו והכל חזר לקדמותו.

 

ה. למפגינים, אם יהיו כאלה, צפוי מפגש טראומטי עם מערכת חוק אגרסיבית ואפילו אלימה. כל מי שנתקל פעם ברשויות בארה"ב, אפילו בשוטר תנועה, יודע שאכיפת החוק במדינה זו נוקשה ביותר. מכיוון שמדובר במדינה בה קל לקנות ולהחזיק כלי נשק, כנראה שאין להם ברירה. כוחות החוק מפחידים ומרתיעים, וזאת בדיוק המטרה. לא נראה שמישהו יסבול פה שכונת אוהלים במרכז העיר. תראו איך הם נוהגים בפולארד, אדם שבמדינות נאורות אחרות כבר מזמן היה משתחרר. להזכירכם, עד לפני שנים מספר, בכמה מדינות בארה"ב עדיין נהגו לצלות על כסא חשמלי את מי שנדון למוות.

 

ו. ולבסוף: גם עניין הגודל משחק תפקיד. גם בעידן נפלאות הפייסבוק, במדינה שבה נמשכת הטיסה מחוף אל חוף כחמש שעות, קשה לצפות להתארגנות סוחפת. כאן זה לא ישראל הקומפקטית שבה כמעט כולם מכירים את כולם, שלא לדבר על מדינת תל אביב, אשר סיפקה כידוע את המנוע העיקרי להפגנות המחאה.

 

המסקנה אינה מעודדת: אם המשק האמריקני לא יקרוס חלילה עקב הגירעון העצום (ויש המביעים חשש כזה), כנראה שלא נצפה בקרוב באוהלים בשדרה החמישית במנהטן. כפי שקרה מספר פעמים בעשורים האחרונים, אם תהיה מחאה חברתית בארה"ב, זו תהיה התפרצות אלימה וזורת הרס של מדוכאים ומיואשים, שאין להם מה להפסיד.

מחבר
נכתב בתאריך
18/9/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו