עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

יש תרבות. אבל...
 

יש תרבות. אבל...

מאת יזהר בן נחום, 11/9/2011

 

מחמם לדעת שציבור רחב הגיע לערב הנקניקיות של קהילת בית קמה; אלא שמביניהם רק 13 היו חברי הקיבוץ "הישנים"

 

באחד מהטורים הקודמים הזכרתי עורכת דין מההרחבה של מעיין ברוך, שיזמה כינוס של תושבים בהרחבות. מטרת הכינוס, לדבריה, הייתה להתארגן במשותף נגד הקיבוצניקים, שרואים בהרחבות פרה חולבת. מתוך 521 מילים באותו מאמר הוקדשו ארבע למראה החיצוני של אותה עורכת דין, כפי שצולמה על שער העיתון "ידיעות הקיבוץ". אותן ארבע מילים הספיקו לעורכת הדין לכתוב טוקבק מלא זעם פמיניסטי, שלא ממש שכנע לגבי הנושא עצמו. לפני כחודש נסעתי לביקור משפחתי בעמק החולה וכך נזדמן לי לראשונה לבקר בשכונת ההרחבה של מעיין ברוך. אין ספק, לבית קמה יש יתרונות רבים, אבל לפחות מבחינת הנוף מעיין ברוך משכיב אותנו באיפון. היישוב בנוי על גבעה והבתים - על טרסות. בין הבתים זורמים פלגי מים, כשמנגד נשקפת פסגת החרמון. וזה לפני שאמרנו מילה על טיולים ובילויים במרחק של דקות - מפלים, אבובים, קיאקים. כל כך הרבה סיבות ליהנות מהחיים - אז מאיפה המוטיבציה להרעיל את כל היופי הזה בתביעות משפטיות?

 

אין ויכוח על זכותו החוקית של כל אזרח לפנות לבית המשפט. גם לאלוף המנוח גורודיש הייתה זכות חוקית מלאה לשפוט את אחיו שלא הצדיע לו ולהוריד אותו בדרגה מסרן לסגן. השאלה היא מה הן ההשלכות של תביעה משפטית על מערכת היחסים בין התובע והנתבע ועד כמה שמירה על אופי מסוים של מערכת יחסים חשובה לשני הצדדים. שני העיתונים הקיבוציים מקדישים בכל שבוע מספר עמודים לתביעות משפטיות מכל הסוגים - חבר נגד קיבוצו, קיבוץ נגד חבר, חבר נגד חבר אחר, ההרחבה נגד הקיבוץ והקיבוץ נגד ההרחבה. רק בשבוע שעבר קראנו בשני העיתונים על תביעה משפטית בגבעת ברנר. הקיבוץ השכיר שטח לחברת משלוחים. כדי למנוע מעבר של מאות משאיות מדי יום דרך בתי המגורים, החליט הקיבוץ לסלול כביש עוקף, אבל השלטונות אינם מאשרים זאת. בינתיים פנו מספר משפחות בהרחבה של גבעת ברנר לבית המשפט, כדי שזה ימנע את השכרת השטח לחברת המשלוחים. בקיצור - סיפור מסובך, שבסופו כולם יפסידו - גם כסף וגם יחסי חברות.

***

גם בבית קמה היו לנו חילוקי דעות - על הכביש לבית הספר, על מחיר המים, על כניסת "בזק" להרחבה, על בית הכנסת ועל המעבר של "כחל". בכל מקום שיש בו בני אדם - יש גם חילוקי דעות. השאלה היא איך פותרים אותם ומה המחיר הסופי - הכספי, האישי והחברתי.

 

מי שחיפש הוכחה לגבי המצב החברתי בבית קמה יכול היה למצוא אותה בערב הפיצות, שהפך ברגע האחרון לערב נקניקיות. ברור שאני, כרכז תרבות, הייתי מעדיף שהתוכנית המקורית תצא לפועל, אבל בדיעבד, דווקא השינוי המאכזב כשלעצמו סיפק לי הוכחה שלא הייתי יכול לקבל אילו היה ערב הפיצות מתקיים כמתוכנן. תפקידה של ועדת תרבות בבית קמה - כפי שאני תופס אותו, הוא לא לספק בידור או מזון, אלא לגבש את הקהילה. בידור או מזון יכולים לשמש כאמצעי פיתוי להשגת המטרה, כמו שאמרו חז"ל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (תלמוד בבלי, פסחים, דף נ', ע"ב). פיצות בשיטת "אכול כפי יכולתך" תמורת 8 ₪ לנפש הן פיתוי ממשי, שהביא בשנים הקודמות כ-400 נפש לחדר האוכל. נקניקיות הן ממש לא פיתוי. אם קרוב ל-200 נפש הגיעו לחדר האוכל באותו ערב, למרות שהפיצות המובטחות הוחלפו בנקניקיות, זה אומר שהם באו רק כדי להיות יחד.

 

מבחינתי, כרכז תרבות, זה מסר מעודד מאוד. זה עדין לא משחרר את ועדת תרבות מהחובה המתמדת לדאוג לתכנים אטרקטיביים, אבל מחמם את הלב לדעת שבקהילת בית קמה אוהבים להיות יחד גם בלי אמצעי משיכה. אגב, רק 13 מבין חברי הקיבוץ "הישנים" הגיעו לאותו ערב. האחרים, כנראה, זקוקים לסיבה אמיתית כמו פיצה כדי שיטריחו את עצמם לבוא לערב של יחד.

 

 

לכתבות של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
11/9/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו