עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הנס של קיץ 2011
דפני ליף
 

הנס של קיץ 2011

מאת דודו פלמה, 5/8/2011

 

לפני שבעה שבועות צמד המילים "סולידריות חברתית" נשמע אנכרוניסטי. היום הן מתנגנות כמו נבל העשור מכל גרון

 

אתמול הייתי בראש פינה.

 

כבר כתבתי על ההפגנה הקודמת ועל איך הפסקתי לקנא ביוונים, על רגע השחרור שלהם משלטון הקולונלים בשנת 1974 בכיכר "הסינטגמה", כאשר פפנדריאו חזר ונאם ממרפסת אחד הבתים הצופה אל הכיכר, וכולם צהלו ודמעו סביבי בו זמנית. אתמול הייתה עוד חוויה אחת מתקנת כזו. אתמול הפסקתי להתבייש שאני שמאלני וזקפתי ראשי לראשונה מאז המהפך בשנת 1977.

 

אתמול ניצבתי במגרש הכדורגל בראש פינה, ביחד עם עוד 9,999 איש מסביבי והרגשתי את כולם. אחר כך הבטתי בעיניים לא מאמינות אל האנשים הצעירים שעמדו על הבמה ודיברו מילים שלא הבנתי מאיפה לעזאזל הן הגיעו אל פיהם. רק לפני שבעה שבועות צמד המילים "סולידריות חברתית" נשמע עוד כל כך אנכרוניסטי (ממש כמו שהן עדיין נשמעות בטוקבקים של שכירי ביבי שנשכרו להחליש את המהפכה החברתית). היום הן מתנגנות כמו נבל העשור מכל גרון.

 

לא הייתה אלימות בקהל אבל עמדה בו נחישות שלא ראיתי אצלנו כבר עשרות שנים. אחר כך בשידורים החוזרים צפיתי בדפני ליף ניצבת בגרון ניחר בכיכר המדינה, וכשאמרה: "מה נשאר להם? להיכנס בי", הבנתי שהשאירה מאחוריה את שרון גל כזנב שביבי מכשכש בו והחלה לדבר שיר (עורי דבורה דברי שיר! את הנאום הזה עוד ילמדו יום אחד לבגרות באזרחות במערכת החינוך שתשנה את פניה. תיזכרו שאמרתי לכם): "בקיץ הזה התעוררנו. הקיץ הזה פקחנו את העיניים והעיניים האלה לא ייסגרו עוד. זהו נס קיץ 2011".

 

אתאיסט שמאלני מאניאק שכמוני, שאיננו מאמין לניסים גם כאשר הם מתרחשים לנגד עיניו, יודע שבכל זאת (לפעמים) ישנן התרחשויות ניסיות במציאות הגורמות לך להרגיש כאילו אתה נמצא בקפלה הסיסטינית, מתחת לשמי הבריאה של מיכלאנג’לו, כאשר אלוהים נוגע באצבעו של האדם כאומר לו צא לחופשי. במשך כל הזמן שהצעירים דיברו אלי מהבמה במילים שחשבתי שמתו והנה הן עפות מליאות חיים באוויר וממלאות את הקהל במשהו שכבר הרבה זמן לא היה כאן- בתקווה, ובאותו זמן דפני נשאה את "שירת דבורה" שלה בכיכר המדינה (כמה סמלי שמעתי את עצמי חושב "כיכר המדינה") כל הזמן הזה הייתי שיכור ממילים של חירות ואחווה. הייתי צמא לגעת באנשים ולשמוח שאני בן אדם.

 

ודפני ליף (איזה כיף להמשיך ולצטט אותה ללא הרף, בשבועות האחרונים אני לא מפסיק לדבר "דפני ליף"), נערה צעירה מכפר שמריהו סיכמה ואמרה: "אחרי הקיץ הזה אנחנו יודעים שמותר לנו לחלום, הבנו שחובה לחלום, לחלום זה להיות. אפשר לשנות את העולם. רק צריך להאמין, לקום ולעשות. האחריות היא על כל אחד מאיתנו. לא לוותר. בזה שכולנו יצאנו לרחוב מצאנו את הבית". (הוי דפני, כמה שהמילים שלך הן החומר שממנו עושים חלומות).

 

דפני תודה לך. אתמול גם אני יצאתי בקטנה לחופשי, וכמו שביקשת פקחתי את עיני ואינני מתכוון לעצום אותן עוד. אני דודו פלמה. אני שמאלני מאניאק, ואינני מתבייש להודות בכך. להפך אני מודה על כך. והפעם, אני מבטיח, הפעם לא אחדל עד שתקום פה מדינה של צדק חברתי. מדינה שתעשה שלום בתוך עצמה, בין כל מגזריה שנשסעו, בידי פוליטיקאים תאבי כוח ורודפי בצע, שהשחיתו בנו כל חלקה טובה. ואחר כך נעשה שלום עם כל המדוכאים האומללים הנכבשים ונרמסים תחתינו כבר יותר מארבעים שנה.

 

דפני ליף אין עלייך. מנהיגה עממית מכפר שמריהו. וכמה שזה יפה. הוי כמה שזה יפה.

למאמרים של דודו פלמה
נכתב בתאריך
5/9/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו