עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השתלבו בתהליכי השינוי
 

השתלבו בתהליכי השינוי

מאת גדעון שפירא, 4/9/2011

 

אילו בזרם השיתופי היו בוחנים את הרעיון הקיבוצי ומנסחים אותו שלב אחרי שלב, אין ספק כי המוצר המתקבל היה דומה לקיבוצים שהתחדשו. מחשבות לקראת כנס הזר"ש

 

אף שינוי מהותי לא נחזה עד כה בידי מדענים. כלכלנים לא ניבאו את המשברים הגדולים בהיסטוריה וסוציולוגים לא הבחינו בתמורות החברתיות ההולכות ומתקרבות. מרד הסטודנטים ששטף את אירופה המערבית, לפני כארבעים שנה, הפתיע את כולם. על נפילת ברית המועצות, חומת ברלין וכד', לא נכתב דבר לפני שקרסו. ואצלנו לא חלם איש, כי "מחאת אוהלים" גדולה בדרך.

 

גם בקיבוצים לא סומן מראש סחף השינויים העובר על תנועתנו, אם כי ניתן היה להבין, כי דבר מעין זה צפוי לפי כל ניתוח כנה (הייני בורנשטיין תיעד מפי סרטר למשל, כי אידיאולוגיה לא עוברת בירושה). שינוי אינו כורח חיצוני, הוא ביטוי לרצון האנשים, הנתמך גם בידי אינטרסנטים. אצלנו השינוי מאופיין במטרה להשתחרר מארגון כל יכול וכל-יודע; שאיפה לפרוש מדמוקרטיה המבטלת את הפרט אל מול "הכלל"; כמיהה לחופש בחירה וחופש יוזמה; צורך להתנתק משוויון החוסם מצליחים, אך מיטיב עם מנצלים ומשתמטים; זו החלטה בלתי ניתנת לכיבוש להתחבר אל המשפחה הרחבה הבוגרת, כי עוד לא קמה החברה, שתשמש תחליף למשפחה. ברור לדעתי, שגם הדורות הבאים ימשיכו במרד, כאשר נוחותם היחסית תתנגש בניסיון החיים שעברו הוריהם אתם או עם אלה מהם שלא שבו לקיבוצם.

 

***

פרדוקסים:

 

1. מפרסם חבר לאנשי קיבוצו: "עידן המצוקה חלף והתחלף ביציבות כלכלית". המסקנה, אפשר להירגע, לסמוך מחדש על השיתופיות ולחדול מחרדה לעתיד" (סוף ציטוט). היכן כאן הפרדוקס? בזמנו תואר הרעיון השיתופי כשיטה המוצלחת ביותר להתגבר על זמנים קשים ומשברים כלכליים. בתקופת משבר שנות ה-30 בארה"ב למשל, קמו קומונות רבות והן צלחו אותו. כולן היו יפהפיות ביחסי החברות, בכלכלה ובחינוך, אך התפרקו כחמש שנים לאחר ההתאוששות. והנה, אצלנו מודים כבר כולם, כי היוצרות התהפכו. הרעיון השיתופי מתאים כמעט אך ורק לעשירים, המסוגלים להשתמש בכסף הציבורי באופן חופשי ולהזרים משאבים אין-קץ ללא טרוניות מיותרות, על מנת לפצות אנשים ולהבטיח את שובם של צעירים.

 

2. כותב חבר אחר, כי חשוב להבין, שקיימת "זרימה פנימית בלתי נראית, המכתיבה את הפרופורציה שבין הרצון להקפיד על שמירת הכללים המוסכמים, לבין הנכונות של מוסדות הקיבוץ לחרוג מהחלטות קיימות" ומסיבה זו אסור לשנות את הקיבוץ ולבטח לא להחליף את האנשים המבינים זאת (סוף ציטוט). כל מי שחי בקיבוצים מספיק זמן מסוגל להבין, כי בחסות הניסוח הנ"ל מתחבא ארגון שלא מקיים בקפדנות את הצו "צדק צדק תרדוף" ביחס לכל חבריו. תמיד היו ויהיו אצל השלטונות שווים ושווים יותר. אין זה מפתיע. כאשר כל האחריות והסמכות ביחס למאות חברים מוטלות על 3-4 נושאי תפקידים, קשה לצפות ליותר (הרי "לא עכברה גנב אלא חורה גנב").

 

3. אדם נוסף מבקש להסביר ברבים את תהליך ההשתחררות של קיבוצניקים מתלות, במושגים רוויי הוויה דתית וחרדית. לדעתו מה שעושים החברים הוא "המרת דת", "המומרים מוחקים את עברם", מניחים "תפילין דיפרנציאליים", "המומר מתנכר לדתו הקודמת, מקדש את דתו החדשה", "חוזרים בשאלה/בתשובה" (סוף ציטוט), ועוד כהנה וכהנה ניסוחי קודש (כל השמות שמורים).

***

הכיצד?

 

אידיאולוגיה אמורה להיות גמישה בניגוד לערכים, שהם יציבים. הערכים אינם משתנים, אך מקומם בסדר העדיפויות מוחלף מפעם לפעם. אם למשל נחוץ יותר שוויון, מעלים אותו לשלב נוסף בסולם. אם חסר צדק, דוחקים את מקומו מעלה. כך לגבי פרטיות, משפחתיות, בחירה, יוזמה, אחריות וכן הלאה. האידיאולוגיה אמורה לייצג דווקא את הדינמיות בחברה אנושית משתנה.

 

הצרות מתחילות, כאשר גופים ומנהיגים מתאהבים באידיאולוגיה של תקופה מסוימת ובמעמד שהם קנו לעצמם באמצעותה ומסרבים לבחון את משמעותה מדי פעם כמתבקש וכראוי. כך קורה, שהאידיאולוגיה הופכת למעין דת או כת נוקשה המצויה מעל האנשים ואשר אסור לגעת בה או לפגוע בשלמותה. האלוהים אינו טועה. על-כן לא יתכן שהוא בורא תקלות. כך גם הזר"ש. אסור בתכלית להודות, שיש פגמים מולדים בשיטה ומכאן, שאי אפשר גם לעסוק בתיקונם. אילו בזרם השיתופי היו מחליטים לבחון את הרעיון הקיבוצי ולנסחו שלב אחרי שלב, אין ספק בליבי, כי המוצר המתקבל היה דומה מבחינות רבות לקיבוצים שהתחדשו. אבל כל שמוכנים לומר בזר"ש הוא - "רק אנו אוהבים קיבוץ", "העיתון למי שאוהב קיבוץ", "הפייסבוק לאוהדי קיבוץ" וכו' וכו'. ככל הנראה, קיצונים הצליחו להוליך את הרוח ואחרים נוטרלו.

***

חברת רווחה קיבוצית.

 

נחוצה חברה שיש בה חופש בחירה, חופש יוזמה וחופש הכרעה אמיתיים בידי החברים והיא שומרת על זיקה הדדית וערבות גבוהות; תרבות דמוקרטית, שבה החברים קובעים באופן ממשי את עניינם; הבנה שהתקלות בחברה שלנו, אותן תקלות המפילות אותנו לעיתים לקרשים, נובעות מכשלים מולדים בתיאוריות המכוננות;

 

רבים מהחברים שנרתמו להתחדשות מתייחסים לעצמם כקיבוצניקים בכל רמ"ח אבריהם. הם רואים במעשיהם תיקון ושיפור הדרך הקיבוצית ולא הריסתה. לדעתם זהו קידום הרעיון הקיבוצי על אף שעדיין יש בעיות. ואצל מי אין בעיות? החברים הללו נמצאים על רצפות הייצור במפעלים, על המכונות החקלאיות בגד"שים וכד'. במקום לנסות לשבש את רצונו המאוחר של איש הקיבוץ להשתחרר מתלות, לפעול ללא כפייה, להיות קובע אמיתי של דרכו, לא להוות מכשיר בידי ארגון, להוריש משהו לילדיו וכד'.

 

הזר"ש היה צריך להשתלב בתהליכי השינוי ולעזור לקיימם תוך שמירה על מטרות ממחשבת השוויון בחירויות, האנושיות והדמוקרטיה; במקום להלחם באנשים תאבי חופש בחירה ויוזמה, לעזור לקיים זאת לצד ערכי הצדק והכבוד ההדדי. אינני יודע כמה פעמים עוד אזכיר את הבנתו הנכוחה, הפשוטה עד גאונות של בוסל: "אסור לשחרר את האדם מן הדאגה לקיומו, פן יפתח תלות"! או את הבחנתו הכל-כך חדה של בובר: "אי-כישלונם של יישובינו השיתופיים נעוץ בחופש הגמור בו הסתעפו צורות חדשות מתוך צרכים סוציאליים ונפשיים מיוחדים ורכשו לעצמן אידיאולוגיות משלהן. הכל בחופש גמור"!

 

יש מקום לקרוא לאנשים, כמו גם לנבחרת החדשה למצוא דרך לשילוב וקבלת השונים.

 

נכתב בתאריך
4/9/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו