עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

‫קיבוץ תל-אביב
 

קיבוץ תל-אביב

יפתח גולדמן, 22/8/2011

 

במאהל בשדרת רוטשילד הקימו מטבח משותף וכאלה יש במאהלים אחרים. יש דיבורים על קואופרטיב צרכני ועוד רעיונות ברוח זו. על פירותיה השיתופים של המחאה

 

את הטקסט הזה כתבתי לפני שהתחילה ה"הסלמה בדרום". אני מאמין, או מקווה, שהוא רלוונטי גם ברעום התותחים

 

במאהל בשדרות רוטשילד הקימו מטבח משותף. העבודה נעשית בהתנדבות והמטבח מספק שלוש ארוחות ביום, חינם אין כסף, לכל יושבי המאהל. כך הדבר גם במאהלים נוספים. בימים האחרונים, כך שמעתי, מדברים במאהל על הקמת קואופרטיב צרכני.

 

משהו כאן לא ברור. ברוטשילד ובמאהלים אחרים מתקבצים הרבה אנשים הנאבקים למען מטרה משותפת? יפה. מה בין מטרה משותפת ובין מטבח משותף? מה הקשר בין מחאה על יוקר המחיה לבין צרכניה קואופרטיבית? זה לא היה אמור להיות ככה. אספקת המזון במאהל הייתה צריכה להתפתח כך: בהתחלה כל אחד היה מביא סנדוויצ'ים מהבית. מן הסתם היה מתהווה בשוליים שוק חליפין: מי שנשאר לו עודף של סלט טונה היה מחליף אותו בבקבוק מיץ אצל שכנו. עד מהרה היה נמצא היזם הזריז, שהיה מקים במאהל קפיטריה מאולתרת, ומוכר ארוחות חמות לשוכני האוהלים. בעצם לא יזם אחד - שניים או שלושה, או עשרה (כדי למנוע ריכוזיות), שהיו מתחרים ביניהם על טיב המזון, ועל איכות השירות ועל נוחות המחירים… והיזמים המוצלחים מבין המתחרים היו זוכים באהדת הקהל ובכספו ומרחיבים את העסק: מוכרים מזרונים, יריעות לתיקון האוהלים, יתדות-סְפֶּר, טבק לנרגילות ורוטב לסושי… כך כולם היו מרוויחים: שוכני האוהלים היו נהנים מתוצרת טובה, היזמים - מרווח נאה, ועובדי הקפיטריות והחנויות המאולתרות היו זוכים בפרנסה המכבדת את בעליה. הנה מה טוב ומה נעים…

 

- "תגיד אתה סתום?", קורא לעברי אחד מיושבי האוהלים, "איך אתה לא מבין שהמטבח השיתופי שלנו הוא הרבה יותר יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי מן הפנטזיה הקפיטליסטית ששרטטת כאן?"

- רגע, רגע, מה אמרנו עכשיו על השיתוף? שהוא יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי?

אהם…

 

בפעם האלף, אנחנו רואים: בכל פעם שיש לנו הזדמנות להיות בני-אדם, ולאהוב את עצמנו ואת שכנינו, בכל פעם שאנחנו פועלים מתוך איזה הגיון גדול, כמו אידיאל משותף, או מחאה משותפת, הלוגיקה של השוק החופשי נחשפת מבעד למחלצותיה ומתגלה כפי שהיא באמת: קטנה, מכוערת, נחשלת ומרושעת. זה לא קורה רק ברגעים של מאבק משותף. ממש לא. זה קורה לפעמים גם על חוף הים, למשל, בערבי שבת. סעו בערב שבת לאחד החופים (מאלה שעדיין אפשר ליהנות מהם בלי לשלם שכר-דירה חודשי בכניסה). הסתובבו בערב בין המדורות וראו איך דכי-הגלים מפוגג את כלכלת-השוק: זה נותן קופסת גפרורים לשכנו, אדם זר לו, ששכח את הגפרורים בכיס בגד-הים כשרץ למים; ההוא, שנואש מלהפיח חיים בגחלים שלו, מבקש ומקבל גחלים לוחשות מאלה שסיימו כבר לבשל; המשפחה שכבר לא יכולה לאכול יותר מחפשת מישהו שיגאל אותה מעודפי השניצלים שנשארו בלי פיות, והצעירות ששרות עם גיטרה יזמינו אותך בשמחה להצטרף ולזייף יחד איתן.

 

***

שימו לב: לא מדובר כאן ב"סחר-חליפין". האנשים על חוף הים לא מחליפים גפרורים בשניצלים. הם לא מחליפים שום דבר. המונח המדעי למה שקורה כאן הוא "כלכלת-מתנות", אבל את מי מעניין המינוח המדעי על חוף הים בערב שבת? ואיך יראה, בשעה כזאת, מי שידרוש תשלום עבור הגפרורים, או הגחלים, או השניצלים, או צלילי הגיטרה? בדיוק! הוא יראה קטן, מכוער, נחשל ומרושע. ולמה? פשוט מפני שעכשיו שבת, ויש עוד 36 שעות עד שיהיה עלינו לחזור לעבודה ולחוקיה, לחזור אל כלכלת-השוק. ובכל פעם שיש לנו הזדמנות להיות בני-אדם, אנחנו חדלים לסחור. כך הדבר כשאנחנו חוברים למאבק משותף. כך הוא כשאנחנו נחים על שפת הים.

 

וכך הדבר גם באסונות ובמצבי חירום, כמובן. רובנו לא חווה זאת באופן אישי. אבל היזכרו לרגע בכל מה שראיתם או קראתם פעם על קבוצות של ניצולים - ספרים, סרטים, מסמכים תיעודיים, דרמות, סדרות טלוויזיה, סרטים הוליוודיים… (האחרון שאני ראיתי מן הז'אנר הוא "2011" אבל אל תטרחו). אתם מכירים דוגמא אחת שבה הניצולים, שנותקו מהציוויליזציה לשעות, או לימים, או לחודשים ושנים, כוננו ביניהם כלכלת שוק? ודאי שלא. זה נראה מופרך! ברור שבמצבי חירום צריך לחלוק ולהשתתף במה שיש. אכן, בסרטים ובספרים יש לפעמים, בקרב קבוצת הניצולים, מישהו שמנסה להִבנות מן המצב באמצעים של קניה, מכירה וספסרות. זו כמעט תמיד דמותו של "האיש הרע" בעלילה: אדם קטן, מכוער, נחשל ומרושע (גם כאשר הוא עולה לגדולה).

 

ועכשיו שאלת השאלות חברים: אם השיתוף הכלכלי כל כך יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי, מדוע אנחנו מתקשים כל כך להגשים אותו? מדוע הוא מתקיים רק ברגעים של חסד או מנוחה או גדלות-נפש? מה קורה לנו ברגעי השגרה, שהם הרוב המכריע של רגעי חיינו?

 

- "הנה ההוכחה!" יכריז הקפיטליסט. הוא יסביר לנו, שהשיתוף הכלכלי אפשרי, ואולי אפילו מתאים, במקרי-קיצון ובשולי החיים החברתיים-כלכליים. על חוף הים. או על אי בודד. או בין ההריסות. אבל זו לא שיטה מתאימה לניהול כלכלת מקרו של חברת המונים מתועשת. זו פשוט לא שיטה שיכולה לעבוד, והניסיון ליישם אותה חייב להסתיים באסון. אנחנו יכולים להשיב בחיוך אירוני, שאחרי מאתיים שנים של קפיטליזם ושורה ארוכה של אסונות, כלל לא ברור לנו שהקפיטליזם הוא "שיטה מתאימה לניהול כלכלת מקרו של חברת המונים מתועשת".

 

זה מספיק בשביל לקעקע את טיעוניו של הקפיטליסט. זה לא מספיק בתור תשובה לשאלה.

 

מתוך הבלוג של יפתח גולדמן

נכתב בתאריך
22/8/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו