עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

רוצים חברה של שווים
 

רוצים חברה של שווים

מאת אלישע שפירא, 17/8/2011

 

מנהיגי המחאה חוזרים ואומרים: אנחנו רוצים חופש בחברה של שווים, בחברה שיודעת לקבוע סדרי עדיפויות מתוך התחשבות בכלל (מוכר לנו, חברי הקיבוצים?)

 

בימים הרחוקים של האיחוד בין "מפם" (זוכרים?) ל"רצ" ו"שינוי", אי אפשר היה שלא לחייך לשמע הריטואל שהיה חוזר על עצמו, בין שולמית אלוני, מנהיגת "רצ", לבין יאיר צבן, מנהיג מפם באותם הימים. שולה הייתה חוזרת ואומרת: "אנו נאבקים כדי להבטיח חיים ראויים לאיש אישה וילד". יאיר היה חוזר ומשלים את המשפט: "איש אישה וילד, בחברה". אם תרצו, זה כל ההבדל בין הרעיונות הליברליים כשלעצמם, לבין מה שאפשר לכנות "ליברליזם חברתי", או "צדק חברתי", או "סוציאל דמוקרטיה". בכל אלה האדם הוא התכלית, מתוך הבנה כי האדם הוא יצור חברתי מטבעו. כאשר אנחנו אומרים "צדק חברתי" אנו מתכוונים ליחסים בין בני האדם בחברה. שאלת הצדק אינה קיימת כלל מחוץ להקשר החברתי. יותר מכך, ספק האם יש משמעות למושג "אדם" שלא בהקשר חברתי. הדיון על הצדק עוסק ביחסים בין בני האדם בחברה. ביחסים בין התושבים בעיר ובישוב. בזכויות ובחובות ובחלוקת המשאבים בין אזרחי המדינה ובכל מקום בו אמורים בני האדם לחיות ביחד.

 

מחאת האוהלים וצדקת הרפתנים

 

הדרישה לצדק חברתי, כפי שהיא נשמעת על ידי עשרות אלפי הצעירים במאהלים המאולתרים, משדרות רוטשילד בתל אביב ועד דימונה וקריית שמונה, מבקשת להבטיח חיים סבירים לכולם. להבטיח דיור הולם, חינוך והשכלה, בריאות, סיעוד ושכר הוגן. הם מבקשים אחריות חברתית לכל אלה. הם יוצאים כנגד הרוח המפריטה את הכל. הם חוזרים ואומרים: "יש חברה!" וקיומה המשמעותי של החברה אינו נוגד את ריבונותו של הפרט. ההיפך הוא הנכון, הסיכוי של הפרט, של כל הפרטים, לממש את ריבונותם מותנה בקיומה של חברה אחראית. הם חוזרים ואומרים: אנחנו רוצים חופש בחברה של שווים. בחברה שיודעת לקבוע סדרי עדיפויות מתוך התחשבות בכלל.

 

(מוכר לנו חברי קיבוצים? אז למה כל מה שהם אומרים נשמע לאוזניים קיבוציות רבות כמו זיכרונות רחוקים? שלא לומר דיבורים אנכרוניסטיים?).

 

הם מבקשים כלכלה חופשית ויוזמה עצמית בשוק פתוח, אך הם לא מאמינים בתחרות פרועה של הכל בכל. רובם לא זכו מימיהם להתבסם מ"ריח הזבל ניחוח חציר" ובוודאי שלא השכימו לחליבת בוקר. אך כאשר דיברנו עם דפני ליף, מיוזמי המחאה בתל אביב (בעת ביקורנו במאהל בשדרות רוטשילד) היא הבינה מייד את הקשר בין המאבק של הרפתנים למחאה הצודקת שלהם. המאבק כנגד הרס התכנון והפקרת ענף הרפת ליבוא ללא הגנות (לפחות כמקובל במדינות המפותחות) ולתחרות פרועה. הם ראו כיצד האמירו מחירי מוצרי החלב שהם רוכשים לאחר שהוסר מעליהם הפיקוח. הם למדו על בשרם את חולשתה של "היד הנעלמה" בכלכלה, הם ראו במו עיניהם את עזות המצח של רשתות השיווק, בניגוד לכל התורות וההסברים על התחרות המשרתת לכאורה את הלקוחות בכל מצב. במידה שאפשר לתאר אותם כישות אחת מסוימת, הם אינם קונים את האמירות האופנתיות הרווחות בשנים האחרונות במקומותינו על התנהלות החברה והמשק. הם אינם קונים את הטענה על יתרונה של ההפרטה הגורפת. התורות שלמרבה הצער מצאו אוזן קשבת ברבים מהקיבוצים.

 

חלוקה צודקת של ה"יש"

 

שרי הממשלה ודוברי "השיטה הכלכלית-חברתית" השולטת אצלנו בעשורים האחרונים, אינם מעיזים להתעמת ישירות עם אנשי המחאה החברתית. הם מחניפים להם ונזהרים שלא להרגיז את "השד שיצא מהבקבוק". הם כמובן חוששים מהתוצאות האלקטוראליות של המחאה העממית. הם רק חוזרים ומזהירים מפתרונות שיש בהם "חוסר אחריות למשק ולכלכלה". כאילו יש קשר ישיר בין צדק חברתי לחוסר אחריות ולבזבוז. הדרישה לצדק אין משמעותה שהכל אפשרי. שאין גבול ליכולת. שמותר לסכן את העתיד. הדרישה לצדק חברתי משמעותה התייחסות שוויונית לכל, חלוקה סבירה של המשאבים והתנהלות שלא תאפשר לבודדים להתעשר על חשבון הכלל.

 

אחרי הכל, זו לא בושה לחיות ממה שיש. לחיות בהתאם למשאבים הריאליים שלנו, כל עוד כולנו מאמינים ויודעים שהמשאבים המשותפים מתחלקים באופן סביר והוגן בין כולם. שהם מוקצים על פי סדר עדיפויות מושכל ועל פי עקרונות וערכים מוסכמים.

 

זו לא נוסטלגיה לעבר, זה מבט אמיץ לעתיד. כך לפחות אני מקווה.

***

אי אפשר לברוח מהשאלה הטורדת: היכן נהיה אנחנו כאשר המטוטלת תתחיל לנוע בחזרה, מקוטב הפערים העמוקים לעבר ה"צדק החברתי".

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
17/8/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו