עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חבר מנהל ומר מרכז
 

חבר מנהל ומר מרכז

מאת יזהר בן נחום, 14/8/2011

 

אט-אט אנחנו להתרגל לשמותיהם של האנשים שקובעים בקיבוץ ה"מתחדש" את רמת החיים שלנו: "מנהל" במקום "מרכז", או "מר" במקום "חבר"

 

"לא יכול להיות שכולם אצלכם מרוצים כמוך", אמרה לי מישהי מקיבוץ מופרט. "בטח יש בבית קמה אנשים יותר מרירים ממך". היא ואני גדלנו באותו קיבוץ, שגם הוא מופרט היום ובמצבו הנוכחי, יש בו הרבה אנשים מרירים. אני מניח שגם בבית קמה יש אנשים מרירים, כמו בכל מקום שחיים בו אנשים, אבל להערכתי הם מעטים ובכל מקרה לא מצליחים לקלקל לאחרים. אני לא מריר. ממש לא. איזו סיבה יש לי להיות מריר? שאני לא חי בקיבוץ שהוא גם שיתופי, גם עשיר וגם יש בו מלא משפחות צעירות והמון לידות כל שנה? או קיי, אז במקום זה אני חי ביישוב קהילתי עם מלא משפחות צעירות והמון לידות כל שנה. רק בעלון הזה יש מודעות ברכה לארבעה תינוקות חדשים שנולדו בבית קמה ועוד תינוקת שנולדה מחוץ לבית קמה, אבל עומדת להצטרף. מי שהיה אתנו בליל שבת לפני שבועיים, בקבלת השבת על הדשא, בארוחת הערב בחדר האוכל, עם הקפה והעוגות על מרפסת המועדון ובערב השירה בתוך המועדון, לא יחפש אצלנו מרירות. נכון, עוד לא תיקנו את החור במשטח הגרנוליט שבכניסה לחדר האוכל, אבל צר לי לאכזב אתכם. חורים במדרכות זה לא מספיק כדי לעשות אותי מריר.

 

בקיבוץ שכן, כך סיפר לי רכז התרבות של אותו קיבוץ, חדר האוכל כבר אינו פעיל. אנשים שמבינים בכלכלה העלו את מחיר הארוחה למה שנקרא "רמה ריאלית" והסועדים הפסיקו לבוא. עכשיו מציעים להשכיר את המבנה של חדר האוכל לחברת מחשבים מפורסמת, שתמקם בו את המשרדים שלה. רכז התרבות מתנגד, אבל הוא יודע שלא יקשיבו לו. הוא לא יכול להציע להם חלופה כלכלית לכסף שתשלם חברת המחשבים.

***

כסף זה דבר טוב. מי שיש לו כסף, יכול לקנות כל מה שהוא רוצה. בן-כיתה שלי סיפר לי פעם שהוא מתכנן רק ילד אחד, בלי אחים. "אם לילד שלי לא יהיו אחים", הוא אמר, "יהיה לי מספיק כסף לתת לו כל מה שהוא צריך". "מה שילד צריך זה אחים", עניתי לו. אילו היה לי כסף, הייתי יכול לעשות מה שאני רוצה, למשל, לגור ביישוב שיש בו קומפלקס חברתי פעיל - חדר אוכל, מועדון, כל-בו, מועדון נעורים ומגרש משחקים לילדים - וכמעט כל הזמן רואים בקומפלקס הזה אור דולק ובני אדם. נכון, זה עולה כסף. אם נוציא פחות כסף על חיי קהילה, יישאר לנו יותר כסף להגדיל ולהעשיר את הפינה הפרטית שלנו - הכל שאלה של סדרי עדיפויות.

 

כשאני רואה את המבנה המרכזי ביישוב שלי מואר ושוקק חיים, אני מרוצה. אנשים מרוצים זה דבר טוב. גם הדוד שלי משיקגו היה אדם מרוצה. "מה אתה כל כך מרוצה?" שאלו אותו ידידיו. "הבת הגדולה שלך התחתנה עם גוי. הבת השנייה התחתנה עם גויה." "נו", ענה להם הדוד שלי. "צריך תמיד לראות את חצי הכוס המלאה. לפחות הבת השלישית התחתנה עם יהודייה".

 

גם בקיבוצים שנקראים "מתחדשים" יש אנשים מרוצים. לפחות זה מה שהם מספרים באמצעי התקשורת השונים, כולל בסדרה האחרונה של מודי בר-און על הקיבוץ. הם מרוצים מזה שאין כבר כל כך הרבה ועדות שמחליטות בשבילם מה הם יאכלו, מה הם ילבשו, מתי הם יצאו ללימודים ומתי ייסעו לחו"ל. הדבר היחיד שקובע, זה כמה כסף יש לך כדי לעשות את כל הדברים האלה. כמות הכסף שיש לך כדי לעשות בו מה שאתה רוצה תלויה במה שאתה מרוויח, במיסים שאתה משלם ובמחיר השירותים שאתה מקבל. כמה, למשל, אתה משלם על בריאות או על חינוך. מישהו מחליט בשבילך על כל הדברים האלה, אבל זה לא הוועדות שהיו בקיבוץ הישן. לאנשים שקובעים היום בקיבוץ ה"מתחדש" את רמת החיים שלך קוראים בשמות אחרים, למשל - "מנהל" במקום "מרכז", או "מר" במקום "חבר" ואין ספק שזה הבדל משמעותי, שיכול לקבוע אם נהיה מרוצים או מרירים.

 

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
14/8/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו