עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

גשר על פני ההבדלים
 

גשר על פני ההבדלים

מאת אודי מנור, 8/8/2011

 

בין הקיבוצים השיתופיים לדיפרנציאליים יש הבדל עמוק בתחום שוויון ערך העבודה. למרות זאת, יש מקום לשיתופי פעולה על בסיס תרבותי, אזורי ופוליטי

 

לאחרונה מתחזקים הקולות המחפשים את הקשר והגשר בין הזרם השיתופי לבין הקיבוצים הדיפרנציאליים. מבין הגורמים לתמורה זו, יש להצביע על שניים מרכזיים: האחד - מימד הזמן שהביא להכרעה דיפרנציאלית ברורה. השני - ההבנה אצל הקיבוצים "המתחדשים" דווקא, שדיפרנציאציה היא לא הכול ושהגיע הזמן לחפש אופק ערכי חדש. גורם משמעותי נוסף בא מהזירה הלאומית: התחזקותו של ימין ליברמני ואף גרוע ממנו מזה, והיחלשות השמאל הציוני הקלאסי (מרצ והעבודה) מזה, דחפו הן את הימין הקלאסי (ליכוד ושות') והן לא מעט אנשי שמאל-ציוני לעבר המרכז. במונחים של הדורות הקודמים, דומה ש"המלחמה הקרה" בין האידיאולוגיות הגדולות אולי לא הגיע לקִצהּ (ואכן ניתן לשמוע את ההתקוטטות בין "ניאו-ליברלים" ל"סוציאל-דמוקרטים"), אך שני המחנות מזהים איום חמור יותר בפונדמנטליזם הדתי למיניו ובפרוטו-פשיזם החילוני. יהיו מקורותיה אשר יהיו, תופעת ההתקרבות מחייבת אותנו לברר מה ניתן ומה לא ניתן לעשות.

 

ההבדל - שוויון ערך העבודה

 

על מנת לבחון את האפשרויות לשיתוף פעולה כלל-תנועתי, בדרך להשבת התנועה הקיבוצית למעמדה כ"תנועה" (ולא כפי שנהוג לכנותה ולגנותה, לפעמים בצדק ולפעמים לחלוטין לא: "משרד אינטרסים"), יש לדון קודם כל בהבדלים בין שני הצדדים. אך לפני כן כדאי לנסח את השורה התחתונה, האופרטיבית: תנאי הכרחי לשיתוף פעולה פורה במגמה של החזרת התנועה הקיבוצית למעמדה כ"תנועה" הוא יצירת מסגרות לדיון וחשיבה שיטתיים, מתמשכים ומעמיקים. תנאי ארגוני לכך הוא הקצאת משאבים. תנאי נוסף הוא ביזור התהליך הזה לרמת הקיבוץ והאזור. צעד ראשון לכך יכול להתקיים כבר בספטמבר, במהלכו של הכנס השנתי של המטה השיתופי. עדיין לא מאוחר להחליט שלפחות חציו יוקדש לדיון משותף לדיפרנציאליים ושיתופיים.

 

על סדר היום של דיון כזה יש להציב את המכנים המשותפים: המהותיים, הערכיים, החומריים והאינטרסנטיים גם יחד. מותר ואפילו רצוי לשלב בתוך הדיון את הממד הפוליטי, גם אם הוא פחות דחוף. אך כאמור, על מנת שניתן יהיה לדון במכנים המשותפים, יש לחדד היטב את ההבדלים, שהם רבים.

 

ראשית יש להזכיר כי הקיבוץ שיתופי נבדל מזה הדיפרנציאלי במחויבותו העקרונית להספקת הצרכים בתחומי החינוך, הפנסיה, הבריאות והדיור. אך חשוב מכך ההבדל המרכזי בעקרון "שוויון ערך העבודה". ערך זה הוא הביטוי המובהק ביותר לעקרון עליו לא ויתרו אפילו הקיבוצים הדיפרנציאליים: הבעלות המשותפת על אמצעי הייצור. אלו כוללים לצד אדמה, ממון ומכונות, קודם כל את זמן העבודה. ללא זמן העבודה לא תפעל המכונה ולא תעובד הקרקע. וממון ללא מכונה וקרקע הוא לא יותר מאשר סמל חלול. מכאן, ששוויון ערך העבודה מניח שהזמן, בהיותו המשאב המתכלה היחיד בחיים החברתיים, שווה בערכו אצל כל אדם ומכאן, שמימושו העצמי (בעבודה ובפנאי גם יחד) של כל אחד שווה בערכו לזה של זולתו.

 

עקרון זה מסובך למימוש, אך כך גם החלופות שלו, ויעיד שוק העבודה הסוער כבר 200 שנה ברציפות. זאת ועוד: כל חלופה לשוויון ערך העבודה מבוסס על הרעיון האנטי-דמוקרטי, לפיו יש אנשים השווים יותר. זו בדיוק הסיבה שאפילו במישור הלאומי כמעט ולא תשמע אמירה ישירה כמו "אני שווה יותר ממך ולכן מגיע לי יותר", קל וחומר בקיבוץ. במקום זאת תוקפים את עקרון שוויון ערך העבודה מצדו הטכני או מצדו החברתי, באמצעות הפניית אצבע מאשימה כנגד "הפרזיטים" (כאילו שאלו לא קיימים במערכות שאינן פועלות על סמך עקרון השוויון בערך העבודה!). שקר שימושי נוסף הוא זה המניח שע"י תמחור של בני-אדם, סוף-סוף יהיה כאן סדר: יש להזכיר שהתמחור הוא פעולה חברתית-כוחנית המשרתת קודם כל את אלו שלקחו לעצמם את הכוח לעשותו.

 

המכנה המשותף

 

אין מקום לייאוש. יתכן ובעתיד יצליחו חברים משני צִדי הגדר של שוויון ערך העבודה לקיים ביניהם דיון מושכל. כאמור, ההסכמה על בעלות משותפת על אמצעי הייצור עשויה להיות נקודת מוצא באשר היא כוללת את עקרון שוויון ערך העבודה. עד אז יש להתמקד במכנה המשותף המוסכם, הכולל שלושה מעגלים לפחות.

 

האחד - החיים החברתיים-תרבותיים ברמת הישוב. בנקודה זו קל להצביע על קיבוצים דיפרנציאליים שעברו מהפך מבורך, שלא לדבר על יציאה מהקבר ממש. מצד שני, ישנם קיבוצים שיתופיים שדווקא ה"אוטומציה" השיתופית עקרה מתוכם את היצירתיות והחידוש בתחומים אלו. בעניין זה חשוב להצביע על התרומה העצומה שיכולה לבוא מצִדם של הקיבוצים העירוניים והקבוצות השיתופיות, שבאמתחתם ניסיון מעשי ורעיוני רב בכל הקשור בארגון חברתי ויצירה תרבותית.

 

השני - שיתופי פעולה ברמת האזור. לאו דווקא כל אזור לעצמו, אלא פעולה משותפת המבוססת על העובדה שרוב התנועה הקיבוצית מפוזרת בפריפריה של מדינת ישראל. היתרונות בכך, כמאמר השיר הידוע, "גדולים וירוקים". דווקא העובדה שלא רק קיבוצים מתאפיינים בתכונה זו, אלא גם מושבים, מושבות, ישובים קהילתיים וכפרים ערביים, אמורה להקל על מי שרוצה להתניע מחדש את "התנועה". הממד ה"ירוק" הוא בהכרח אוניברסאלי במהותו והוא קורא לשיתופי פעולה שמלכתחילה חוצים גבולות של אורח חיים ושל זהות לאומית.

 

כל זה מוביל אותנו אל המעגל השלישי (הפוליטי-לאומי), אך עד שנגיע שמה יש לומר עוד כמה דברים על המישור האזורי. סביבה ירוקה היא אמנם פרויקט ענק לכשעצמו, וישראל כידוע - כולל קיבוציה - מפגרים בתחום זה עשרות שנים אחרי הקהילייה האירופית. אך "ירוק" זה רק צבע אחד. ומגוון התחומים בהם ניתן לקדם שיתוף פעולה אזורי הוא רחב למדי: תרבות, חינוך, קהילה, התנדבות, תיירות, תשתיות, פרנסה, שיכון וקרקע. אמנם, כפי שראינו לאחרונה, בנושא הקרקע נחשף עימות חריף בין דיפרנציאליים לשיתופיים, אך במוקדם או במאוחר תפסוק המדינה את פסוקה, ורצוי יהיה למצוא מכנה משותף גם בסוגיות אלו.

 

השלישי - המעגל הלאומי-פוליטי. מעגל זה מחייב מאמר בפני עצמו, שלא לומר כמה כרכים. נסתפק שוב בהפניית האצבע המורה לכיוון מה שכנראה הופך להיות הבעיה הקריטית של החברה בישראל: ההקצנה הפונדמנטליסטית והפרוטו-פשיסטית. מנקודת מבט זו, המכנה המשותף רחב ביותר. הוא כולל "אפילו" ערבים-ישראלים שואפי דו-קיום, יהודים-חרדים, ציונים-דתיים (ולא "רק" בתנועת הקיבוץ הדתי! אלא "אפילו" ביו"ש!) וכן הלאה.

 

ובכל זאת לפוליטיקה

 

קרוב לוודאי שלא נדע אף פעם מי צודק בוויכוח אודות עתידה של החברה הישראלית. האם צודקים אלו שכבר 25 שנה אומרים "החברה הישראלית בשלה לפשיזם" (ומזכירים בכך את ההיפוכונדר ז"ל שעל מצבתו כתוב "אמרתי לכם"), או שמא צודקים אלו - כמו כותב שורות אלו - הממשיכים לחשוב שלמרות כל הבעיות הדמוקרטיה בישראל תתמיד ותתחזק. כי בכל מקרה, גם מי שחושב

 

"קטסטרופה" וגם מי שאוחז ב"קונסטרוקטיבה", יסכימו שיש מקום להרבה מאד עבודה בתחום זה. גם כלפי הכלכלה הפוליטית (יותר סוציאל-דמוקרטיה), גם במישור החינוכי (יותר תכנית ליבה), גם במישור הרווחה (יותר הוצאה ציבורית) וכמובן בפנסיה (מבלי להתעלם מהבעיה האקטוארית הנובעת למרבה האירוניה דווקא מהצלחתה של מדינת הרווחה המתכרסמת - אך הקיימת בכל זאת - הנהוגה בישראל). כל זה דורש עשייה פוליטית.

 

בעניין זה יש לומר דבר נוסף: אין שחר לטענה שיש הלימה בין היות מאן דהו חבר קיבוץ שיתופי לבין היותו סוציאל-דמוקרט בכוח או בפועל. הדוגמאות הדו-צדדיות קיימות למכביר והדברים ידועים. עובדה זו נובעת לא רק בשל היותו של חבר הקיבוץ גם יצרן, גם צרכן, גם מעסיק וגם מועסק. בניגוד לרבים (כמו אלו שקראו לפירוק ההסתדרות ועכשיו מברכים על החלשתה אם לא על פירוקה המוחלט) הרואים ברב-ראשיות הכלכלית-חברתית הזו צעד קללה ומקור לכל הצרות, יש להמשיך ולראות בכך צעד קדימה מבחינת ההיסטוריה האנושית. אלא שלא תספקנה כאן הכרזות והצהרות. בעובדה, יש לא מעט חברי קיבוצים שיתופיים הרואים בכך צרה ולא אתגר מפרה. אך כאמור, לא ענין זה בלבד מסביר את אי-הקשר בין היות שיתופי להיות סוציאל-דמוקרט (ולהפך!). המערכת הפוליטית הישראלית כל כך מסובכת, שאין שום טעם להציע הסבר פשטני (כמו "שחיתות" או "שיטת שלטון" וכד') שעושה לכאורה סדר ושמסתבר אחרי הרגע הראשון כמקסם שווא.

 

מה נותר? קודם כל להסכים על דרך השלילה מה אנחנו "לא", כלומר מי הם היריבים הפוליטיים של חברי הקיבוצים למיניהם והגדרותיהם, שהם אותם יריבים פוליטיים של בערך 80% מאזרחי ישראל (ערבים ויהודים כאחד). שנית, על בסיס ההסכמה מה אנחנו "לא", לשוב ולברר מה אנחנו "כן". אם תהליך הבירור הזה - המתקיים לצידה של האקטואליה הפוליטית שאף פעם לא די לה - יסתיים בגיבוש ארגוני כלשהוא, מה טוב. הסיכוי לכך לא גדול, בלשון המעטה. אך ממילא הפוליטיקה הלאומית הריאלית (להבדיל מזו המוצגת בד"כ בתקשורת הסנסציונית) מזמנת שאלות קונקרטיות וברורות למדי, הדורשות גם מחברי מפלגות שונות ומנוגדות בתכלית (לפחות עפ"י הרטוריקה שלהן) להתייצב באותו הצד של המתרס הפוליטי.

 

לסיכום, יהיה זה אך נאה שהמאה השנייה של התנועה הקיבוצית תפתח בסימן של חבירה וחתירה אל עבר פעולה תנועתית משותפת ראויה לשמה. הדבר אפשרי, רצוי וטוב לעם ישראל ולמדינתו היהודית-דמוקרטית. אבל נדרשת עבודה. עבודה רבה. כאן בוודאי מתאים הפסוק, "סוף מעשה במחשבה תחילה", וגם: "ויפה שעה אחת קודם".

 

מתוך "במקום" 29

למאמרים של אודי מנור
נכתב בתאריך
8/8/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו