עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / מתי השינוי יגיע אלינו?
 

שיתופי - חדשני / מתי השינוי יגיע אלינו?

אורי הייטנר, 31/7/2011

 

שינוי גדול וחשוב מתחולל בחברה הישראלית, שינוי המבטא מיאוס מתהליכי ההפרטה ודרישה לסולידאריות וצדק חברתי. מתי השינוי הזה יגיע גם אלינו, לקיבוץ?

 

לפני כעשרים שנה, כשאני הייתי סטודנט, בן גילם של הסטודנטים המובילים את המאבק החברתי, שהחל כמאבק למען דיור בר השגה והתרחב למאבק כולל למען מדינת רווחה וצדק חברתי - תופעה כזאת הייתה בלתי אפשרית. מאבק להורדת שכר הלימוד? כן. אבל מאבק לצדק חברתי? מאבק על דמות החברה הישראלית? לא ולא.

 

באותן שנים, המושגים - מדינת רווחה, צדק חברתי, סולידאריות, שוויון, ערבות הדדית, אחריות המדינה לאזרחיה וכו', נשמעו אנאכרוניסטיים. סוציאל דמוקרטיה? הס מלהזכיר, חלילה. הסטודנטים שהקיפו אותי, חלמו את החלום היאפי, האמינו בכל לבם בדת הקפיטליסטית, ללא סייג.

 

דת, אמרתי? כן, דת. אמונה משיחית, עם בית מקדש משלה (הבורסה), עם כוהנים, עם טקסטים ובעיקר - עם אמת מוחלטת שאינה ניתנת לערעור. החוג לכלכלה היה התגלמות המדע המדויק, ואין לערער על גישתו.

 

החלום לעשות את הכסף הגדול, היה הבון-טון בקמפוס. אך לצד החלום הזה הייתה גם השקפת עולם מוסרית - על הצורך להתאמץ, על כך שמי שמתאמץ מצליח, על כך שיש לעודד את הכישרון ואת המוכשרים. והייתה פרקטיקה פוליטית - לצמצם את המדינה למינימום, רק שלא תפריע. המדינה היא בירוקרטיה, היא פקידים, היא מיסים, היא חוסר יעילות. מדינת הרווחה - אאוט. תאצ'ריזם ישראלי - אין. זה נשמע צעיר, זה נשמע מבטיח, זה היה מלא תקווה.

 

***

אחד ממוריי היה ד"ר (היום פרופסור) דני גוטוויין, אחד הדוברים הרהוטים נגד מדיניות ההפרטה. הוא נהג לומר לנו, הסטודנטים: "היום אתם מתלהבים ממדיניות ההפרטה, אבל אתם תהיו הקורבנות העיקריים שלה. משטר ההפרטה ישחק את מעמד הביניים, המעמד שלכם".

 

היו לי איתו הרבה מאוד ויכוחים, בנושאים שונים. ניתן לומר, שחלק ניכר מכל שיעור הוקדש לוויכוחים בינינו. לפחות הוא ואני נהנינו מזה. אולם בנושא הזה - הקשבתי לו, וגם אם חשבתי שהוא קצת קיצוני וקצת מגזים, ידעתי שהוא צודק. אבל בעיני שכניי לספסל הלימודים, המרצה להיסטוריה היה שייך להיסטוריה. על מה הוא מדבר? שילמד על סירקין ועל בורוכוב, שלא ידבר על ההווה. בזה הוא לא מבין כלום... הוא לא מעודכן. הוא לא שמע על נפילת חומת ברלין? הוא לא מבין שיחד עם הגוש הסובייטי מת גם הסוציאליזם? מה, הוא רוצה להפוך אותנו לקובה?

 

***

מי היו הסטודנטים הללו? החתך המאפיין אותם (בהכללה) היה צעירים, חילונים, אשכנזים. החתך היאפי.

 

כך היה לפני 20 שנה. כך היה לפני עשר שנים. כך היה לפני חמש שנים. והיום, בדיוק אותו חתך דמוגראפי הוא החתך של מובילי המאבק החברתי. מה קרה?

 

משבר הקפיטליזם הגדול בשנת 2008 היה אחד הגורמים המרכזיים לכך. ובעיקר - התגשמות נבואות הזעם של גוטוויין ואחרים. זה לא קרה ביום אחד, אבל לאט לאט חדרה לראשי האנשים ההכרה, שהדרך הזאת מביאה את החברה הישראלית למבוי סתום, לשבר. פתאום התברר שהחלום הקפיטליסטי הוא חלום לבודדים, לאלפיון העליון. פתאום התברר לסטודנטים שהם גומרים את הלימודים, רוכשים מקצוע ו... הם לא ממש מצליחים לחיות בכבוד, להקים בכבוד משפחה, לפרנס בכבוד את ילדיהם. לפתע התברר להם, שהנה, דווקא כאשר הכלכלה צומחת ומשגשגת, הם אינם נהנים מכך, בניגוד למודלים שהם מאמינים בהם כל כך. ... מסתבר שהמודלים לא כל כך עובדים.

 

לאט לאט הצעירים מתחילים לחפש דרך אחרת. וכשהם מחפשים דרך אחרת, הם חוזרים למדינת הרווחה ולחוזה החברתי בין האזרחים למדינתם; חוזה המבוסס על ערכים של סולידאריות חברתית, של צדק חברתי. ופתאום ערכים כמו אכפתיות, מעורבות חברתית, חברות - חוזרים לאופנה.

 

התקשורת הכתובה והאלקטרונית נותנת רוח גבית חזקה מאוד למאבק. אולם זו אותה תקשורת שנשאה את בשורת החלום הקפיטליסטי - אמריקה כאן ועכשיו.

 

עיתון "הארץ" לא הכתיר את המדור הכלכלי שלו - משק וכלכלה (שלא לדבר על חברה וכלכלה) אלא: השוק. ולא סתם "השוק", לא בעברית, חלילה: דה-מרקר. והנה, גם "הארץ" תומך במאבק. ולא רק תמיכה פוליטית באיום על ממשלת נתניהו, אלא אף מאמרי דעה, כולל ב"דה-מרקר", הקוראים לחזור חלקית למדיניות הרווחה. וכך גם שאר התקשורת.

 

האסימון נופל.

***

רוח התקופה אותה תיארתי, הייתה אחד הגורמים המרכזיים למשבר הקיבוץ ולהפרטתו.

 

בעיניי, דווקא השעה שבה רוח התקופה נטתה לג'ונגל הדרוויניסטי, הייתה צריכה להיות שעתו הגדולה של הקיבוץ, כמציג דרך חיים ייחודית, המציבה אלטרנטיבה של רוח אחרת. אך המציאות הייתה הפוכה.

 

אנשים אינם אוהבים להיות אלטרנטיבה לרוח התקופה. אנשים אוהבים להיות חלק מרוח התקופה. בתקופת היישוב שקדם למדינה ובשלושים השנים הראשונות למדינה, רוח התקופה הייתה רוח של ערכי הציונות הסוציאליסטית, של ערכי תנועת העבודה, של רעיונות הסולידאריות החברתית. מעט אנשים הלכו לקיבוץ, אך הקיבוץ היה האוונגרד ואליו היו נשואות עיני הציבור. החברה הישראלית נשאה את הקיבוץ על כפיים.

 

כאשר רוח התקופה השתנתה, גם היחס לקיבוץ השתנה, מן הקצה אל הקצה. הקיבוץ לא נחשב עוד סיירת מטכ"ל של החברה הישראלית, אלא סרח העודף שלה.

 

רוח התקופה הזאת חדרה גם לקיבוץ, וכמו רוח פרצים טלטלה אותו והביאה להפרטה רבתי של מרבית הקיבוצים.

 

והנה, שינוי גדול וחשוב מתחולל בחברה הישראלית. יתכן שזה גל חולף, אך אני מאמין שהשינוי אמיתי והוא בראשיתו. קשה לשרש דוגמות שהשתרשו בתוכנו במשך שנות דור. שינוי תודעתי הוא שינוי איטי. אך הוא מתרחש לנגד עינינו.

 

מתי השינוי יגיע גם אלינו, לקיבוץ?

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
31/7/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו