עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שביעות רצון זעיר בורגנית
 

שביעות רצון זעיר בורגנית

מאת עזרא דלומי, 28/7/2011

 

אין לי ויכוח עם סקרי דעת הקהל המצביעים על שביעות רצון בקיבוצים המעמדיים. אלה הם הנתונים. הוויכוח שלי הוא על סדר היום ועל השקפת העולם ועל צמצום האופק הקיבוצי, הגורמים לאנשים לראות בחברה זעיר בורגנית שיצרו תהליכי ההפרטה, על פעריה ועל אבדן היחס לחוליות החלשות שבה, את משאת נפשם ומקור אושרם

 

אין לי ויכוח עם הטענה שרוב הקיבוצים המעמדיים מכלכלים את עצמם בצורה סבירה ולעתים אף יותר מכך, לאחר שהרבה מהם היו "שקועים בבוץ". גם אין לי ויכוח עם סקרי שביעות הרצון המתפרסמים מעת לעת, המלמדים, שרוב החברים המופרטים מרוצים מ"השינוי". נראה שזהו אכן המצב. מספר החברים הלא מרוצים - גם אם מדובר במי שמאוכזבים ממש - איננו רב, כנראה, ואין בו כדי להטות את הנתונים מן המסלול אותו חווה הרוב. מה גם שבסוף מתרגלים לזה שיש שוליים. שכבות חלשות הן חלק מכללי המשחק החדשים.

 

השאלה היא מה הביג דיל? מה הביג דיל בלהיות מרוצה מחברה שבה יש פערים גדולים בין חבריה; מחברה שבה נקבעה רק תחתית להכנסה, התקרה לעולם לא מוגבלת; מחברה שרוב עובדי הכפיים שלה הם תאילנדים, או זרים אחרים; מחברה שכבר לא יכולה לקלוט קבוצות חינוכיות, מן הארץ ומחו"ל, לא יכולה לקיים בביתה אולפנים, באין עוד סידורים ראויים; מחברה שאין בה יותר תכניות לימודים והעשרה מסודרות, שנועדו להכשיר מנהיגות מקומית לעתיד; מחברה שיש בה בתי מידות גדולים ויהירים מול דירות קטנות ומכווצות; מחברה ש"מנדלנת" את אדמתה; מחברה שאין בה חתירה לצדק חברתי, אלא רק לרשת בטחון, שתמנע מהחלש להיות חלש עוד יותר, אך לא חו"ח שישתווה לנמצאים מעליו? מה הביג דיל בלהיות מרוצה מזה? מה האתגר?

 

נראה כי שני מקורות מזינים את שביעות הרצון הזאת: האחד – המצב הנוכחי ביחס לקודם; השני - סוג הציפיות ורמתן.

***

אין להכחיש, עד לפני כמה שנים קיבוצים רבים היו על הבנקט: בלי ילדים על המדרכות, מצב כלכלי מקרטע, הרבה עזיבות, אין חזרה של בנים ועוד שאר מרעין בישין. מבחינה זאת, אין ספק שעדיף לראות ילדים, גם אם הם ילדי תושבים, או ילדים מההרחבה, כמעט ולא ילדי קיבוץ; אין ספק שטוב יותר לראות כסף בחשבון הבנק מאשר תקציב סגור, הגם שהכסף הזה צריך לממן מעתה אוכל, חוגים, לימודים גבוהים (שמן הסתם כבר לא יהיו), חלק מהבריאות. אין ספק שטוב לראות בנים חוזרים לגור ליד הוריהם, גם אם לא כחברי קיבוץ של ממש, גם אם זו חזרה המרופדת בהטבות קרקעיות שלא היו ניתנות לכל אזרח; וגם נראה שטוב יותר מצב בו חלק מן החברים מקבלים שכר מינימום, או קצת למעלה מזה ואחרים משתכרים פי חמישה או ששה ממצב שבו הכל נאלצים להסתפק בהקצבה חודשית דלה, בגובה שהתיר הבנק.

 

ה"יש" עדיף על ה"אין", גם אם ה"יש" הזה כבר איננו "יש קיבוצי", המתחלק באופן שווה בין כולם, אלא "יש" המעניק שפע למעטים והרבה פחות מכך לרבים. גם אם היש הזה מותיר את החלשים בשולי הדרך, כמו בחברה הסובבת. זה באשר להשוואה בין "אז", לפני פרוץ ההפרטה, ל"עכשיו".

 

אשר לסוג הציפיות וגובהן, אזכיר שיחה שהיתה לי עם חבר מרכזי בדגניה א' (היום הוא כבר לא שם) כשרוחות השינוי היו עדיין בגדר אוושה קלה. הוא אמר לי: "שמע, אנשים רוצים להיות כפר תבור. נמאס מכל התורנויות והוויכוחים והשוויון והבטלנים והאסיפות והוועדות. אנשים רוצים להיות כפר תבור, מה רע בכפר תבור?". בתשובה, שאלתי אותו: "אז למה מי שרוצה להיות כפר תבור לא יעבור לכפר תבור?" הוא ענה: "רוצים שדגניה תהיה לכפר תבור, לא לעבור לכפר תבור...". ואכן, כעשר שנים לאחר השיחה ההיא, שבה ומצאה הכמיהה "להיות כפר תבור" את ביטויה בסרט "הקרב האחרון של דגניה" שתיעד את המאבק בעד ונגד הפרטת הקיבוץ. זה היה המודל שראו בעיני רוחם חלק מהמפריטים.

 

אז נכון, עוד אף קיבוץ מעמדי הוא לא "כפר תבור" של ממש, אין וילות ענקיות כמו שיש שם, או בריכה קטנה ליד הבית, אבל ניתן לומר שמתווה השינוי הנוכחי, העושה את הקיבוץ המופרט ליותר ישוב קהילתי עם קצת מרכיבים הולכים ופוחתים של עזרה הדדית מאשר חברה שיתופית שוויונית, עונה על משאת נפשם של רבים ממובילי השינוי.

***

שביעות הרצון הזו, מחיים שהולכים ונעשים זעיר בורגניים, מלמדת על צמצום האופק הקיבוצי, על התכווצות השאיפות למשהו קצת יותר גדול ומשמעותי מחיי נוחות כפריים. זו שביעות רצון מדכאת. זו שביעות רצון המבטאת השלמה עם ניצחונה הברור של שיטת המקל והגזר בחברה הקיבוצית המופרטת. השלמה עם שיטת הסנקציות או ההטבות הכספיות כמניע של אנשים לפעולה: לא הרעיון, לא ההכרה החברתית, לא חשיבות המשימה. הכסף קובע את מעמדו של החבר בסולם ההיררכיה. מצד אחד, מה כל כך נורא בזה, הרי כך נהוג כמעט בכל העולם. מצד שני, הרי לא רצינו להיות "כל העולם".

***

וכשנגיע להיות "כל העולם" - התהליך הזה מתרחש הרי למול עינינו - נגלה שמדובר בשביעות רצון זמנית. כלומר, בסוג של אשליה. בסופו של דבר, הקיבוץ המופרט יגיע אל המחוזות האפורים שהגיעה אליהם הזעיר בורגנות. האגואיזם הצרכני שבהתחלה ממוקד ב"אני", יהפוך לדרוויניזם, הבטוח שהחלשים אשמים בחולשתם, שלא מגיע להם, ובתור מי שהם פחות מאיתנו, הם גם שווים פחות. כמו בעולם שמסביבנו. על המדרון הזה ניתן ללמוד מן הפער - תרתי משמע - בין מה שנכתב בתקנות הקיבוץ המתחדש, כאשר נקבע הסיווג הזה - לא לפני נורא הרבה זמן - לבין המקום בו הוא מצוי עכשיו; מן היד הקפוצה של אלה שיש להם כלפי מי שזקוקים לפנסיה קצת פחות דלה; מן העובדה שהמלצת התנועה להגביל את פערי השכר נותרה כתובה על הקרח.

 

מתוך "במקום" 29

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
28/7/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו