עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / סוד עוצמתה של דגניה
 

שיתופי - חדשני / סוד עוצמתה של דגניה

אורי הייטנר, 12/7/2011

 

חבר קיבוץ או עוזב קיבוץ שיקרא את הספר "לא בעבים ממעל – מאה שנה לדגניה", ימצא שם את קיבוצו, את הסיפורים של קיבוצו, את הדילמות עמן קיבוצו התמודד ומתמודד

 

האם אנו יכולים לתאר היום לעצמנו את הסיטואציה הבאה?

 

שר הביטחון והרמטכ"ל עולים לרגל לאסיפת חברים באחד הקיבוצים, כדי לשכנע את האסיפה לשחרר חבר לשירות קבע. ברור להם שמי שמוסמך לקבל את ההחלטה ויקבל אותה, זאת אסיפת הקיבוץ, והדרך היחידה לאפשר את שירותו, היא לשכנע את האסיפה.

 

האסיפה הזאת התקיימה בדגניה א'. משרד הביטחון הגיש ערעור על החלטת המזכירות לא לאשר המשך שירות הקבע של איני עבאדי. שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר ניסו לשכנע את החברים בחשיבות המשך שירותו של איני.

 

שר הביטחון והרמטכ"ל ביטלו את לוח הזמנים שלהם לערב שלם, בו נדרשו להתמודד עם אמירות כמו: "כיום, בסיטואציה של המשק, שירותו של איני לא נוח", "אם אנחנו רוצים לשמור על המשפחה שהיא יקרה לנו, אני חושב שצריך לתת לאיני מנוחה, שרוחל'ה תוכל לצאת ללמוד וחיי המשפחה פה יהיו תקינים. איני טוב לכם? הוא טוב גם לנו".

 

תוצאות ההצבעה החשאית - 81 הצביעו בעד אישור הבקשה של משרד הביטחון, 12 נגד.

 

ומה אמר איני עצמו באסיפה? "נאמר שהיציאה האחרונה שלי השאירה משקע חברתי וזה הוחמר כשביקשתי שתבוא המשפחה להיות על ידי. לכן לא היה לי תוקף מוסרי לבוא ולהעמיד את המשך השירות שלי כמשאלה אישית. אני מבקש לראות את העניין כחופשי לחלוטין להכרעה לחיוב ולשלילה, להחליט החלטה בלתי תלויה". במילים אחרות - לא זו בלבד שאיני השאיר להכרעת האסיפה את ההחלטה, הוא אף סירב לומר מה רצונו. מה זה חשוב מה רצונו? יש לו בכלל רצון משלו? או שיש משמעות וחשיבות לרצונו? יש צורך של המדינה, יש צורך של הקיבוץ, והאסיפה תחליט.

***

קשה לתפוס זאת היום. ועוד יותר קשה לתפוס, שלא מדובר בשנות ה-20 ואפילו לא בשנות ה-50, אלא ב-1972. 13 שנים לפני המשבר הגדול של התנועה הקיבוצית. עשור וחצי טרם תחילת מהלך ההפרטה בקיבוצים. ואין המדובר בקיבוץ של השומר הצעיר ולא של הקיבוץ המאוחד. מדובר בדגניה, בחבר הקבוצות, באחת הקבוצות הליברליות ביותר, הפתוחות ביותר לאינדיבידואל ולמשפחה, קבוצה שמעולם לא הנהיגה לינה משותפת. יתכן שתיאור האסיפה הזאת ממחיש בצורה חדה את המהפך הגדול שעברה התנועה הקיבוצית בשני העשורים האחרונים של המאה שעברה.

 

קטעים מפרוטוקול האסיפה הזאת, מצויים בספר המצוין "לא בעבים בלבד - מאה ראשונה לדגניה", בעריכת מוקי צור. פרט מעניין נוסף באסיפה, בעל עניין לאומי, הוא ציטוט מדברי דיין באסיפה: "את השלב הראשון במלחמה כבר עברנו. חמש שנים, שתי שנים של הפסקת אש. לאחר שהרוסים יצאו, צריך תקופה של שנים כדי להכין מלחמה. צריך במינימום אנשים להחזיק את מירב העוצמה". שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שר הביטחון מסביר שבשנים הקרובות לא תהיה מלחמה.

 

קראתי את הספר בשקיקה. מוקי, כדרכו, יודע להנגיש את ההיסטוריה דרך הסיפורים הקטנים המשולבים בקטעי ארכיון, מכתבים ויומנים אישיים. הקורא חש שהוא מכיר אט-אט את הנפשות הפועלות. בוסל, תנחום, גורדון, יוסף ברץ, רחל, הדסה, יהושע מנוח, חיותה - הופכים להיות חבריו של הקורא והוא הופך להיות חלק מהחבורה. בימים שבהם קראתי את הספר, קמתי בבוקר עם קבוצת החלוצים שהקימה את דגניה והתנועה הקיבוצית והלכתי איתה לישון, כשאני שואב ממנה תעצומות נפש אדירות. ובדיוק ביום שבו קראתי את הפרק אודות הקרב על דגניה במלחמת השחרור, ובמקרה היה זה בדיוק בתאריך שבו נערך הקרב, ביקרתי בטנק של דגניה לצורך מחקר מסוים שערכתי. והרגשתי שאני אחד מהחבורה שבלמה את הצבא הסורי. ואין כמו התחושה הזאת, כדי להמחיש את גדולתו של הספר.

 

יש ייחודיות לדגניה - מצד אחד אופי אנרכיסטי, הסולד מאוטוריטות ומסדר וארגון ביורוקראטיים, ומצד שני – מנהיגות חזקה, חברתית ומשקית, בעיקר בלתי פורמאלית, שיכלה לפרנס עוד עשרה קיבוצים לפחות. והדיסוננס הזה יצר הוויה מיוחדת במינה, סיפור היסטורי מרתק.

***

וכך, בקיבוץ שאינו מאופיין בתקנוניזם ואין לו שולחן ערוך מסודר, עולה בשנות ה-50 לדיון הצעה לתקנון מדרכות (כאשר סוף-סוף הסכימה הקבוצה לרעיון "הבורגני" של מדרכות, להבדיל מן ההליכה בבוץ העמוק, כראוי לקבוצה חלוצית). ההצעה כוללת סעיפים כמו: א. בל נעמוד במדרכות ואל נשמש מכשול לעוברים ושבים. ב. בלכתנו במדרכות ובהיכנסנו לחדר האוכל, בכל מקום נלך בצד ימין. ג. תוך הליכה בצד ימין ופינוי דרך למתקרב, נברך איש את רעהו: בוקר טוב, שלום, ערב טוב. והתשובה: טוב ומבורך. שלום וברכה כל אחד לכל אחד. ונזכור, הקטנים ילמדו מהגדולים ויעשו כמותם, אם אך נתמיד. ד. אין משליכים פסולת על המדרכות ולצידיהן. ה. אין עוברים על יד משהו מושלך ברשות הרבים, בלי להרים ולשים בכלי המיועד. ו. אין להקים רעש ברשות הרבים.

 

עם כל הייחודיות של דגניה - דגניה היא אב טיפוס של הקיבוצים כולם. כל חבר קיבוץ או עוזב קיבוץ שיקרא את הספר, ימצא שם את קיבוצו, את הסיפורים של קיבוצו, את הדילמות עמן קיבוצו התמודד ומתמודד. ולכן, זהו ספר חובה לכל קיבוצניק.

 

הספר מתחלק לשני חלקים. הראשון - כרונולוגי, המתאר כל עשור בחיי דגניה, בכל תחומי החיים, ומספר את סיפורה של דגניה מההקמה ועד השינוי וההפרטה. השני - נושאי. מחולק לפרקים העוסקים בנושאים שונים בחתך של כל מאת השנים - עבודה, חינוך, תרבות, מנהיגות, משימתיות, משפחה, חקלאות, תעשיה, השינוי ועוד.

 

מהו סוד עוצמתה של דגניה? זאת תשובתי: ב-1921, כשדגניה חייתה בעוני קשה, כקבוצת יחפנים הלוחמים בציפורניים על עצם קיומם הפיסי, נמסר דו"ח יובשני בעלון הקיבוץ: "שלשום היה אצלנו נשף י"א לקיום המשק שעלה יפה מאוד. נעשית אצלנו פעולה תרבותית גדולה. יש חוג לשאלות פוליטיות, חוג לכלכלה מדינית, סטדיה דרמטית, 'הפועל', עיתון חי, תזמורת (18 כלים), מקהלה, מלבד זה הרצאות מקריות".

 

לדעתי, זה אומר הכל.

 

מוקי צור, לא בעבים מעל - מאה ראשונה לדגניה, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד בן צבי, ירושלים, תש"ע 2010, 336 עמ'.

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
1/1/2012



הרשמה לניוזלטר שלנו