עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

נקודות ציון פנסיוניות
 

נקודות ציון פנסיוניות

מאת אלישע שפירא, 5/7/2011

 

הניסיון לקשור ההתייחסות לפנסיה בעבר לוויכוח הקיים היום בין שיתופיים לדיפרנציאלים, אין לו על מה להסתמך (רשימה ראשונה)

 

הרבה דם רע זורם בדיון על הפנסיה. דיון רווי אי הבנות, קריאה שונה של המציאות, תיאורים חלקיים (כדי שלא לומר מסולפים) של העבר וההווה ואי הסכמה על הרצוי והראוי בעתיד. ועל כל אלה, איך לא, מולבש שלא לטובת העניין, הוויכוח לכאורה בין השיתופיים לדיפרנציאליים.

 

אינני היסטוריון אך כמה הערות היסטוריות בעניין זה חשובות לדיון.

 

*      הטענה כאילו ה"הנהגה ההיסטורית" שללה בעבר את הצורך בחיסכון פנסיוני אינה נכונה. כבר בסוף שנות השישים של המאה הקודמת יזמה הנהגת התנועה פתיחת קופות גמל ("עתודות" של הקבה"א) שנועדו לשמש כביטחון פנסיוני לקיבוצים ולחבריהם. ההנהגה ומוסדות התנועה של אז הפעילו לחץ כבד על הקיבוצים כדי שיפקידו כספים בקופות, והקרנות המרכזיות של התנועות הלוו לקיבוצים את הכספים הנחוצים למטרה זו.

*      עשור לאחר מכן היו אלה דווקא הכלכלנים מהדור השני של הנהגות התנועה והקיבוצים, מי שגרסו ש"חבל שהכסף ישכב בקופות". הם יזמו ערוצים להשקעות ספקולטיביות בשוק ההון (קרן "רונית" ודומיה) כדי שהכסף "יעבוד בשבילנו". באותם ימים הסתובבו בינינו "אשפים פיננסיים", שהסבירו לנו כי גזבר מוצלח מרוויח "בסיבוב אחד של העיפרון" יותר ממה שמביאים עובדי החקלאות בשנה שלמה.

*      הייתה גם אמירה שעלינו להשקיע את הכסף במשק ובתעשייה, כדי שהם יבטיחו את קיומם של הקיבוצים וחבריהם בעתיד. טענה שיש בה אמת רבה, אם לא לוקחים אותה עד לקצה ויודעים לאזן בין ההשקעות במשק לצבירה בתוכניות חיסכון וביטוח פנסיוני.

*       ב-1985, על רקע האינפלציה המטורפת וסדרת משברים במשק, באה לעולם "התוכנית הלאומית לייצוב המשק", מבית מדרשם של פרס ומודעי. האינפלציה נעצרה אך הריבית המריאה לשחקים. באותה שנה הוכפל החוב. כל מי שהיה לו חוב כלשהו בתחילת השנה, גילה בסוף אותה שנה כי חובו הוכפל.

*       באותה תקופה, לאחר "הבשלת הקופות" (סיום התקופה בה לא ניתן למשוך כספים מהקופות), כאשר רבים מהקיבוצים נקלעו למצוקה פיננסית קשה, משכו גזברים רבים את הכספים מהקופות. הם עשו זאת במקרים רבים ללא ידיעת חברי הקיבוצים, כדי לממן את השוטף וכדי לפרוע חובות. ראוי לציין את תנועת "הקיבוץ הדתי", שהתמידה בבניית החיסכון בקופות הגמל ורוב קיבוציה לא רוקנו את "קופות החיסכון" גם בתקופת המשבר.

*      בסוף שנות השמונים, לנוכח משבר החובות הגדול, שבחלקו הגדול נוצר שלא בגלל הקיבוצים (על כך כבר נכתב ונאמר רבות) הבינו הנהגות התנועות שיש לשנות את האזימוט והן הובילו להחלטות מחודשות על הצורך בחיסכון פנסיוני. באותם ימים המלצנו לקיבוצים לחדש או לפתוח תוכניות חדשות לחיסכון פנסיוני. הפעם על שם החברים, כאשר הקיבוץ הוא המוטב, כל עוד הוא קיים ומתפקד.

*      קיבוצים שהחלו לצבור כספים בקרנות הפנסיה או בתוכניות הביטוח, בתחילת שנות התשעים, הגיעו עד היום לסכומים נכבדים ומשמעותיים ביותר. אם להתייחס לדוגמה המוכרת לי מקיבוצי, שמעולם לא היה בין "העשירים", הגענו לסכום של כ-4,500 ₪ לחודש החל מגיל 70. זו תוצאת צבירה ממושכת ועקשנית, בימים טובים וגם בתקופות פחות טובות של קשיים כלכליים לא פשוטים.

 

אלה הם כמה ציוני דרך, מאז ועד לדיון העכשווי על הפנסיה. הניסיון לתאר את העמדות ואת ההתייחסות לפנסיה בעבר, על רקע הויכוחים והמחלוקות של היום, בין שיתופיים לדיפרנציאלים, אין לו על מה להסתמך.

 

(על הויכוח המתנהל היום ברשימה שנייה)

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
6/7/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו