עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חלון ראווה שיתופי
שבועות בבארי. צילום:עופר גתי
 

חלון ראווה שיתופי

מאת עזרא דלומי, 3/7/2011

 

גיחה לאירוע שבו ממצים החיים השיתופיים את עצמתם, איכותם ויופיים, מביאה למסקנה שכל הדיבורים על כך שדרך חיים שיתופית-שוויונית היא בלתי אפשרית ולא מתפקדת, ושרק חיים של שכר ועונש כספיים יצילו אותנו מעצמנו, הם עורבא פרח

 

אל מקום עבודתי, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון ("ממרי"), מגיעים מעת לעת סטודנטים וחוקרים מחו"ל לצרכי התמחות ולימוד על העולם הערבי. סטודנטית אחת, מקסיקנית, ביקשה עם סיום עבודתה ולקראת חזרתה לארצה, לראות "מה זה קיבוץ". מסיבות של מרחק ממקום מושבה ובעיקר מסיבות של חברות אישית - קשרים ותיקים עם איילת ומני גודארד - בחרנו לבקר בקיבוצם, בארי. בארי זו מניה בטוחה, הרהרתי ביני לביני.

 

באנו לשם למסיבת שבועות, שהתקיימה במוצאי החג. באנו והתמלאנו התפעלות: מן הדוכנים, מן ההפעלות, מן היצירתיות שבפינות המשחקים, מן הכיבוד הפשוט, אך הרב גוני, ממגוון החיות בפינת הליטוף, מן הארגון, אבל בעיקר מן הרוח, מן העוצמה השיתופית, ממסורת החג רבת השנים ומן התכנית המושקעת. הכל מתוקתק להפליא. תרבות חג במיטבה. בלי תשלום, בלי קופונים, בלי גיהוץ כרטיסי אשראי שהופכים אותנו, חברי הקיבוצים, ללקוחות חיצוניים-זרים בביתנו, לא לחברים-בעלים. מן הסתם יש עוד קיבוצים שמציינים כך את חג השבועות, אני מספר על מה שראו עיני. זאת הייתה חגיגה לעיניים. האורחת הסתובבה משתאה בין הדוכנים, בין מאות האנשים והילדים - ילדי הקיבוץ, לא ילדי תושבים או הרחבה - שהתרוצצו על הדשא.

***

מרבים לטעון כי מה שמאפשר את קיומו של קיבוץ שיתופי כהלכתו הוא הכסף. על הכל מכסה הכסף השופע: על חוסר שביעות הרצון, על ה"פרזיטים", על המצוקות החברתיות. יש כסף - יש שיתוף; אין כסף - יש הפרטה. ובכן, אני מפקפק בכך. חג כזה, למשל, לא כרוך בהוצאה גדולה. כלומר, לא העושר הוא המאפשר את הצלחתו. מה שמקיים אותו, כפי שהוא, זה הרצון, המחויבות, חדוות העשייה ותחושת השייכות. זה דבר שניתן לחוש בו. הוא נמצא באוויר. האמירה "זה הכלכלה טמבל", לא תופסת כאן. זה לא הכלכלה, זה קודם כל האנשים, זה הרוח, זה הנשמה. ישנם קיבוצים עשירים ללא רוח חיים, כאלה שמיהרו לעשות אקזיט למפעל המשגשג שלהם, כדי ל"הרביץ מכה" ולהיפרד מאמצעי יצור משמעותי, רק משום שהרוח יצאה ממפרשי ה"ביחד" ועברה לנשוב במפרשי ה"כל אחד לנפשו".

 

***

בבארי יש בית דפוס משגשג. אפשר להניח שמנהליו, כמו מנהלים של מפעלים מצליחים אחרים בקיבוצים, היו זוכים לתקציב של פי ארבעה וחמישה לו תומחרו "לפי כללי השוק". גם הם בוודאי מסתובבים ומתחככים - בארץ ובחו"ל - עם מנהלים שמקבלים מאה אלף בחודש. העובדה היא שהם אינם מפריטים את עצמם. העובדה היא שהם מוכנים לקבל תקציב כמו זה שמקבל החבר ברצפת היצור. יהיו שיטענו שאין מוטיבציה להפריט משום שהתקציבים גבוהים ו"החיים מסודרים". אם כך, יש לשאול מדוע קיבוצים אחרים, שהחיים הכלכלים בהם מסודרים ויש מפעל מצליח, כן מפריטים את עצמם? מדוע לוחמי הגטאות, שמיר, כפר עזה, הפכו לדיפרנציאליים בעת שהיו איתנים בהחלט מבחינה כלכלית?

 

כשהופכים והופכים בשאלה הזאת, מגיעים בהכרח לעניינים של ערכים והשקפת עולם. מי שבעיניו פג תוקפו של השיתוף, שהוא עול בשבילו, ימצא שפע סיבות כדי לבטלו. אם הוא בקיבוץ עשיר, הוא יאמר שעדיף להפריט כשחזקים, כי ממילא בסוף כולנו נופרט; אם הוא מקיבוץ לא עשיר, הוא יאמר שההפרטה היא הדרך היחידה לשיקום כלכלי ולהוצאת "הפרזיטים" לעבודה. מי שרוצה להפריט, מוצא "פרזיט" מתחת לכל אבן ומאחורי כל עץ.

 

***

אמת, יש אבטלה סמויה בקיבוצים (לא רק בשיתופיים) וביטול התקציבים המשותפים והערבות ההדדית מביא לצמצום התופעה. כשזה נעשה במסגרת תהליך הפרטה שבו משולם למנהלים שכר של עשרים אלף ויותר, השאלה היא אם מה שנחסך ע"י צמצום האבטלה הסמויה, איננו הולך לתשלום שכר לבכירים, שעכשיו מקבלים פי ארבעה וחמישה ממה שקיבלו קודם... מותר לשאול אם הפרטה היא הדרך היעילה והזולה ביותר לטפל ב"פרזיטים". למה מול יציאה של "פרזיט" להתפרנס מוכרח לעמוד שכר ענק של מנהל, מנכ"ל או יו"ר? אם הכסף הוא השוט היחיד, מדוע יש מנהלים שהכסף הגדול לא "עושה להם את זה"? ומדוע יש מי שמשקיעים מעל ומעבר ללא תמורה כספית? שאלה.

 

אין להכחיש, קיבוצים רבים שהיו במצב נואש הצליחו לשקם את עצמם, כלכלית. עם זאת, אני תוהה אם זה קרה בזכות ההפרטה. האם באמת עשרה (נניח) "פרזיטים" שיצאו לעבוד עשו את ההבדל? חוששני שלא. נראה שמרכיב גדול של הסדרת המצב הכלכלי בא מביטול פעילויות: הפסקת מימון לימודי חברים ובנים; מכירת חלק גדול מצי הרכב עם כניסת רכב פרטי לקיבוץ; ביטול בניית דירות או שיפוצן והרחבתן ע"י הקיבוץ; אלה סעיפי הוצאה השווים מיליונים, אשר משפיעים על מצב הקיבוץ הרבה יותר מאשר קיצוץ באבטלה הסמויה.

 

אפשר ומדובר במהלכים הכרחיים, אבל אלה צעדים שניתן לעשותם גם ללא הפרטת הקיבוץ וללא יצירת פערי שכר כמו בסביבה החיצונית. אפשר היה לנקוט בהם כאקט זמני, עד שירווח, אלא שכאן מדובר באסטרטגיה כוללת של הקטנה לתמיד של התקציבים הציבוריים. תקציב ציבורי קטן הוא נדבך עיקרי באידיאולוגיה של ההפרטה. חלק מצעדים אלה, למשל ביטול הסדרי הלימודים לחברים ובנים, יגרום לכך שבעתיד לא תהיה שכבה של מנהיגים ומנהלים בני המקום, שיובילו את הענפים והמפעלים. בתהליך כזה, בעוד עשור שניים, הכל יהיה בידיים חיצוניות.

 

***

גיחה לאירוע חגיגי אחד, שבו ממצים החיים השיתופיים את עצמתם, איכותם ויופיים, גורמת לו לאדם לחשוב וביתר שאת, שכל הדיבורים על כך שדרך חיים שיתופית-שוויונית היא בלתי אפשרית ולא מתפקדת, ושרק חיים של שכר ועונש כספיים יצילו אותנו מעצמנו, הם עורבא פרח. קש וגבבה. חיים שיתופיים פורחים הם עניין מעשי וריאלי, כשמאמינים ורוצים בהם.

 

מתוך "במקום" 28

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
3/7/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו