עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

טובלים ושרץ בידם
 

טובלים ושרץ בידם

מאת גדעון שפירא, 26/6/2011

 

כהרגלם קופצים "השיתופיים", המתקשים לשאת את הצלחת "המתחדשים", ותוקפים אותם בנושא הפנסיה האישית, שלקיומה התנגדו. על דמוקרטיה, פנסיה וטבע האדם

 

1. פנסיה: מתקפה תקשורתית בנושאי הפנסיה הקיבוצית מתנהלת לנגד עינינו ויש המשתמשים בשם המוסר לצרכי ניגוח ברי הפלוגתא. והנה, נושא הפנסיה לחברי קיבוצים הוא בעל שורשים היסטוריים ארוכים למדי. מן המפורסמות הוא, שהנהגות קיבוציות בעבר, שללו את העיסוק בפנסיה ואף פעלו כדי למנוע פתיחת קרנות פנסיוניות על-ידי הקיבוצים. היו קיבוצים שהחליטו, עקב ההתערבות הזו, למכור את הביטוחים שכבר פתחו.

 

הטיעונים האידיאולוגים ששימשו את מנהיגי העבר אינם חשובים כיום, אולם כדאי לזכור, כי התפיסות הללו פרחו בעיקר, כאשר הארגון והשיטה השיתופיים שלטו בכיפה. קיבוצים רבים הצליחו במשך השנים לתקן, לטפח ולשקם את מערכות הפנסיה שלהם, אולם נשארו גם כאלה שלא הספיקו, לא השכילו או פשוט התקשו לעשות כן. ונזכור, שמתקופה מסוימת אין יותר ערבות בין קיבוצית. כך נשארו כאלה, אשר יישום הנושא הזה בתוכם מתמהמה.

 

עכשיו קופצים כהרגלם הגורמים, אשר קשה להם לשאת את הצלחת תהליך ההתחדשות המתבצע זה מכבר בקיבוצים, ופותחים במתקפה רבתי על המורשת אשר הם עצמם דאגו יותר מכל לקבע ולהשליט. לא רק זאת, אלא שאפילו את אמות המוסר ששימש בזמנו על מנת למנוע פנסיה מהקיבוצים, רותמים כדי לתקוף בעזרתן את אלה המתקשים לבצע זאת כלכלית.

 

אבל חשוב לזכור מספר נתונים משמעותיים נוספים: גם היום מקבלים הפנסיונרים ה"שיתופיים" תקציב מוקטן בקיבוציהם כתוצאה מהיותם משפחות ללא ילדים; גם היום נמסרים הפנסיה והביטוח הלאומי שלהם, בין היתר, למי שאינם מתפרנסים כתוצאה מהשיטה השיתופית; גם היום אם אין בידי הוותיקים הללו מקורות הכנסה חיצוניים, אין ביכולתם לעזור לילדיהם בעת צורך, ולעיתים אף לא לבקרם; ועוד היום הנכסים שהוותיקים הללו עמלו עליהם כל חייהם נמסרים חינם אין כסף לנקלטים, גם אם לחלקם דירות ורכוש העומדים בעת הצורך לרשות ילדיהם, שלא בחרו להישאר בקיבוץ. כן, הפנסיונר או הוותיק השיתופי הוא בהחלט נושא בעל משמעות מוסרית מרחיקת לכת וחבל להפכו, גם אם בהסכמתו האידיאולוגית, לכלי נשק במאבק הזה.

 

2. דמוקרטיה: מסתבר, למרבה ההפתעה, כי אין אצלנו מסורת טובה של חברה בעלת צביון דמוקרטי ישיר. חברתנו המשימתית הייתה, מראשיתה, חברה מגויסת אשר תאיה השונים סרו למשמעת המרכזית גם אם מתוך רצון ובחירה. אך משהשתנו הזמנים ודפוסי ההנהגה, שוב אין בידינו מכשיר ניהול דמוקראטי הכרחי, משומן ומיומן. עם כל הזהירות המתבקשת דומה, כי המורשת המזרח אירופאית שממנה ינקה החברה הישראלית והתנועות הקיבוציות, לא היטיבה, בלשון המעטה, עם תפיסת הדמוקרטיה וגם התרבות המזרחית שהתווספה בהמשך לא שיפרה אותה.

 

אפשר למצוא מקורות עתיקים לרעיון הדמוקראטי, אבל הוא ביסודו יצירה מערב אירופאית מאז יוון, קיבל את ביסוסו הרחב בליברליזם וממנו עבר בהצלחה לצפון אמריקה. בניגוד למה שרבים חושבים, המהות הדמוקראטית איננה בקבלת החלטות מכוח רוב, אלא בתפיסת חיים הגורסת במפורש את חירות האדם ומצפונו כל עוד איננו פוגע בזולתו. בהתאם למחשבה הזו, לחברה ולרוב בה אסור להתערב בדעותיהם וערכיהם של האנשים.

 

ככל שזה נשמע מוזר, ההזדקקות להכרעת רוב נחשבת לתקלה של ממש, כיוון שהיא עלולה ליצור כפייה מתמשכת על מצפונם של בני אדם. אך לעיתים הופך תהליך ההכרעה לכורח בל יגונה, על מנת לאפשר כושר ביצוע. אלא, שתנאי מפורש אומר, כי חובה להציג את כל האפשרויות והאופציות הקיימות, כולל ידיעה ברורה של האלטרנטיבה העומדת מול ההצעה המוגשת לדיון. מנחם אלון (שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון) מגיש את המשפט הבא מהמורשת היהודית: "אטו רבים גזלנים נינהו?" (האם הרבים גזלנים הם?) כלומר, אין הרוב רשאי לחייב את המיעוט רק מתוקף היותו רוב. על האנשים לבחון תחילה האם במידה והם היו המיעוט, עדיין היו מסוגלים לבצע את המטלה שהם מבקשים להטיל עתה על האחרים!

 

אולם דומה, כי קשה למצוא סילוף גדול יותר לרעיון הדמוקרטי מעניין הרוב המיוחס. הכרעה דמוקראטית במיטבה היא ההכרעה ברוב רגיל. היא משאירה בידי המיעוט את מירב היכולת להיאבק ולהשפיע ובידי הרוב את מינימום כוח הכפייה. שיטת הרוב המיוחס מפקיעה לחלוטין את כושר הפעולה מידי הרוב ונותנת למיעוט (לעיתים קטן ביותר) יכולת שליטה או כושר טרפוד מרחיקי לכת. רוב מיוחס מהווה דמוקרטיה, בדיוק כפי שה-"דמוקראטיות העממיות", דוגמת רומניה של צ'אושסקו, היו דמוקרטיות בעת השלטון הקומוניסטי. הרעיון של רוב מיוחס, או במילים אחרות מסירת כוח מוגזם בידי מיעוט עד כדי עריצות, זו שארית הטוטליטאריזם המזרח אירופאי בחיים שלנו.

 

3. טבע האדם: בניגוד למה שמנסים לומר עכשיו, הדיון בטבע האדם לא חדר אלינו על מנת להצדיק את התחדשות הקיבוץ המתחוללת כיום. הוא החל כדי להצליח לשעבד אנשים לארגון. זה עלה באמצעות הקומוניזם כביטוי למרקסיזם (לאו דווקא לרצונו של מרקס), התבסס אצל סטאלין בהשראת ליסנקו והגיע לפתחה של התנועה הקיבוצית לא מראשיתה, אלא כהמשך וחיזוק לתהליך ההשתלטות הפוליטית של ה"הנהגות-ההיסטוריות". תיאוריה מדעית אמיתית אינה יכולה לשרת מטרה אינטרסנטית פרטנית. זה לבטח נכון בנושא טבע האדם, כפי שאין זה רציני להזמין את איתן הבר לראיון על עניינים שהוא בקי בהם, על מנת לשמוע ממנו לבסוף, כי "חבל שהקיבוצים נפלו". לא ניתן להסיק מסקנות אוניברסאליות על יצורי אנוש, כאשר הרעיון הקיבוצי משמש אבן בוחן יחידה לדיון.

 

ככלל, כל פועלם של אנשים נחשב כשייך לתופעת "טבע האדם" ובתוכה גם הגילויים האיומים ביותר. האמירה כאילו "ספרטה גידלה ספרטנים ואתונה צימחה אתונאים", איננה מדויקת לחלוטין. בתוך החברות הללו חיו מן הסתם כל סוגי האנשים. לא הגיוני לחשוב, שטיפש ספרטני היה שונה מטיפש אתונאי. השלטונות, הם שיצרו את מראית ההבדל. במה אחר למשל, אופיו של אדם מהקיבוץ הארצי, מזה של יוצא הקיבוץ המאוחד? סוקראטס לא הוצא להורג מתוקף רצון העם, אלא כנקמת השליט על לעגו, כי "גם להורים טובים יוצאים לעיתים בנים רעים". האזרחים פשוט קלטו את האיום הסמוי מאת מנהיגם האהוב.

 

לא החברה הקפיטליסטית הישראלית שינתה את דעתם של חברי הקיבוצים מזו שהייתה לפנים. הניסיון הממשי המצטבר הוא שמניע את השינויים שהם מבקשים לעצמם. ההפתעה היחידה היא אורך הזמן שעבר עד שהחליטו לקחת את חייהם בידיהם. אלברט אינשטיין כתב בזמנו: "כל האצילי והדק שביצירת האדם לא בא אלא מכוחו של היחיד, בעוד שהעדר בתור שכזה מטומטם במחשבתו ובהרגשתו". האם יתכן, כי התעמולה הנזרקת כנגד ההתחדשות הקיבוצית, מסגירה את כאב הרועים, על החלטת החברים לחדול מלחיות ככבשים בעדר? כן, כל מעשי ורגשות אנוש נמצאים בתחומי טבע האדם!

נכתב בתאריך
26/6/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו