עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

טוב 'פחות-קיבוץ' מ'לא-קיבוץ'
איור מאת יעקב גוטרמן
 

טוב "פחות-קיבוץ" מ"לא-קיבוץ"

מאת אורי הייטנר , 16/6/2011

 

כוכב הצפון הוא הקיבוץ השיתופי, אולם אם קיבוץ איננו יכול לממש את החזון הזה במלואו - מן הראוי שימלאו באופן חלקי, לפי יכולתו

 

"ב-2006 החליטה קבוצת דגניה על שינוי גדול: מדגש על שוויון ביקשה לעבור לערבות הדדית. בהסכמה רחבה היא מסרה חלק גדול מפירות עבודתה וירושתה לחבריה. שינתה הרבה מאורחות חייה. ואולם, בהסדרים החדשים ניכרים היטב עקבות המסורת השיתופית: דאגה לכולם בהתחשב בצפוי, אחריות הדדית ודאגה לאתוס הייצור והעבודה. השינוי הדרמטי לווה בתחושה כי הדבר נעשה מתוך כבוד לשורשים, אך האם יביא לפירוק המסורת השיתופית? ואולי יצמיח התחדשות שתפנית תוך ניהול דמוקרטי, שחרור הנשים, תרבות ולמידה משותפת ומעורבות בחברה הישראלית? האם דגניה תבקש לשכוח את החלומות שהועמו מזמן, או תשכר עצמה בעבותות של נוסטלגיה? ואולי דווקא בנסיבות החדשות תבקש ליישם משהו מחלומות נעוריה?"

 

ניתן לשכתב את הטקסט הזה, המתאר את השינוי בדגניה א', במילים אחרות. לדוגמה: ב-2006 החליטה דגניה לנטוש את ערכי הקיבוץ והפריטה את עצמה לדעת. את ערכי השותפות, השוויון והערבות ההדדית, המירה דגניה בשכר דיפרנציאלי, בפערים כלכליים וחברתיים, בהפרטה, ברכוש פרטי, בירושות פרטיות. על השינוי הערכי הזה, מנסה דגניה לכסות במס שפתיים של "רשת ביטחון" ובסיסמאות של חופש, עצמאות כלכלית ודאגה לעתיד. השינוי הדרמטי הזה נעשה תוך הפניית עורף לשורשים והוא מפרק את המסורת השיתופית. דגניה תשכח את חלומותיה, ולכל היותר תחליף אותם בעבותות של נוסטלגיה. בנסיבות החדשות הפנתה דגניה עורף לחלומות נעוריה.

 

איזה תיאור נכון יותר? אפשר לומר שהתיאור הוא בעיני המתבונן. אפשר לומר שהעתיד ישפוט איזה תיאור הוכח כנכון יותר.

***

העובדה המעניינת בטקסט הזה, היא זהות כותבו. כתב אותו מוקי צור, במבוא לספרו המרתק "לא בעבים מעל - מאה ראשונה לדגניה". לפני פחות משני עשורים, מוקי צור, כמזכיר התק"ם, הוביל את ההחלטה (שהתקבלה אך לא מומשה) להוציא את קיבוץ עין זיוון מהתק"ם, בעקבות החלטתו לבצע שינוי, ברוח השינוי שהתקבל שנים לא רבות לאחר מכן בדגניה. שינוי, שמוקי צור ראה בו שבירת כלים מוחלטת, שמשמעותו החלטה של עין זיוון להפסיק להיות קיבוץ, מתואר בידו עתה באור רומנטי של ניסיון לחדש את חלום הנעורים הקיבוצי, ובהעברת כובד המשקל של ערכי הקיבוץ מהשוויון לערבות ההדדית.

 

מה גרם לשינוי מרחיק לכת כל כך בגישתו של מוקי צור? יתכן שהיה זה השינוי בעין גב, קיבוצו של מוקי צור. שינוי זה - שמוקי עצמו התנגד לו לפי הכתוב בעיתונות - חייב את מוקי לבחון את עצמו ואת דרכו, ולשאול את עצמו האם במצב הקיים הוא עדיין חבר בקיבוץ? כמי שמאמין בדרך הקיבוצית, תשובה שלילת לשאלה זו, כמוה כייאוש מהיכולת להגשים ולו מקצת החלום הקיבוצי בעין גב. החלופה לייאוש ולקיפול הדגלים, היא מאבק על גובה המפלס הקיבוצי - לא "הכל או לא כלום", אלא ניסיון לקיים קיבוץ ולשמור על מקסימום הדרך הקיבוצית והערכים הקיבוציים, גם לאחר ויתור על מרכיבים מרכזיים בתוכו.

 

אני מנתח את דרכו של מוקי צור בלי ששאלתי אותו על כך... בעצם, רק על עצמי אני מספר.

 

בלי תמורה לתרומה

 

במשך שנים רבות, ראיתי בהכנסת מרכיב כלשהו של קשר בין תרומה לתמורה, את סוף הקיבוץ. ההפרדה בין תרומה לתמורה, האמנתי, היא קו פרשת המים בין קיבוץ ללא-קיבוץ. מתוך תפיסה זו, נאבקתי הן בקיבוצי, הן בתנועה, על הדרך השיתופית של הפרדה בין תרומה לתמורה, כביטוי לעיקרון הנשגב - "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו", ונגד כל סטייה ממנו. כחלק ממאבק זה, הובלתי והייתי שותף להובלה של שינויים רבים ומרחיקי לכת בשיטה הקיבוצית באורטל, תוך שמירה על הקו האדום הזה וכדי לתת מענה שיתופי לצרכים ולבעיות שהביאו קיבוצים אחרים להפרטה. מתוך גישה זו כתבתי מאות מאמרים, בעלון קיבוצי ובעיתונות הקיבוצית, כולל מעל במה זו, ברוח זו.

 

וכשקיבוצי, אורטל, הגיע לפרשת דרכים אודות אורח חייו הקיבוצי, גם אני הגעתי לפרשת דרכים, אודות עמדתי בנדון. אמונתי בדרך החיים השיתופית נותרה כשהייתה. אני מאמין היום בדיוק כפי שהאמנתי בעבר, שזו דרך החיים הראויה, הנשגבת, היפה והנכונה. אולם הקיבוץ נקלע למשבר חברתי ולמחלוקת אידיאולוגית שעלולה הייתה לקרוע אותו. בהכרעה בין הדרך השיתופית לדרך ההפרטה, סביר להניח שהדרך השיתופית הייתה מנצחת. אולם הניצחון הזה עלול היה להתגלות כניצחון פירוס, הגורם לקרע ומעמיק את המשבר. בתבונה רבה, החלטנו לא להגיע להכרעה, אלא להסכמות. בתהליך מורכב ומשתף מאוד, לאורך שנתיים, יצרנו מודל של הסכמה ופשרה בין שתי הגישות - מודל שאינו הקיבוץ השיתופי, אך גם לא הקיבוץ הדיפרנציאלי.

 

המודל החדש מאפשר קשר בין תרומה לתמורה; אותו קשר בו ראיתי את קו פרשת המים בין הקיבוץ לדבר אחר... אם אדבק בגישה הזאת, המסקנה האחת והיחידה ממנה, היא הרמת ידיים וויתור טוטאלי על מימוש ערכי הקיבוץ. אם אין זה קיבוץ במלוא מובן המילה, שיהיה שכונה מעמדית, רכושנית, קפיטליסטית. אם איני רוצה בכך, עליי להודות, בפני עצמי ובפני חבריי, שטעיתי בגישת "הכל או לא כלום". את הגישה הזאת אני מחליף בגישת "מפלס הקיבוציות".

 

מפלס הקיבוציות

 

גישת המפלס הקיבוצי, גורסת שאין להעמיד את הקיבוציות כולה על עיקרון אחד, בחינת הכל או לא כלום, אלא על מדרג רחב של עקרונות, שנועדו להגשים ברמות שונות של מימוש, את ערכי השיתוף, השוויון, הערבות ההדדית והצדק החברתי. כוכב הצפון הוא הקיבוץ השיתופי, המממש באופן הטהור את העקרונות. אולם קיבוץ, שמסיבות אלו או אחרות הגיע למצב שאין לו עוד היכולת לממש את החזון הזה במלואו - מן הראוי שימלא אותו באופן חלקי, לפי יכולתו. גישה זו, תאפשר ליישם בכל קיבוץ מקסימום מהדרך הקיבוצית, בגובה המפלס המתאים לו ולרצון חבריו.

 

גישה זו מחסנת את המאמינים ברעיון הקיבוצי מפני ייאוש - החל מהרגע בו הרעיון אינו ממומש במלואו - ומאפשרת להם להיאבק על גובה המפלס הקיבוצי. אני הייתי שותף לגיבוש הפשרה באורטל, שבה המפלס הקיבוצי לאחר השינוי - עדיין גבוה מאוד.

 

אני ממליץ גם לזרם השיתופי לאמץ את גישת המפלס הקיבוצי. בגישה זו, הזרם השיתופי יגלה אחריות לכל קיבוצי התנועה הקיבוצית, ויסייע לחברי כל הקיבוצים לשמור על מפלס קיבוציות גבוה ככל הניתן. שיטת הכל או לא כלום, במישור התנועתי, פירושה - קרב נסיגה במלחמת מאסף, כפי שקורה בשני העשורים האחרונים. גישת מפלס הקיבוציות, תהפוך את הזרם לרלוונטי בעבור התנועה כולה, ותבסס את הקיבוצים השיתופיים כמגדלור התנועתי. גישה זו תאפשר יצירתיות וחדשנות בגיבוש דרכים חדשות להגשמת ערכי הקיבוץ.

 

התבדלות וייחוד

 

כל גוף החפץ בקיום, חייב להיות ער לשינויים בסביבה ולתת להם מענה. התבדלות והסתגרות, התעלמות משינויי הזמן והמקום, עלולים לגרום לו להתאבן. אולם גוף החפץ בקיום חייב להתבדל מן הסביבה, אחרת יבלע בתוכה. התנועה הקיבוצית עברה בעשרים השנים האחרונות שינויים מרחיקי לכת. אם לא תשכיל לטפח ייחודיות, שתשאיר אותה כחלופה ערכית וצודקת לחברה הסובבת, תאבד את טעם קיומה. לצערי, אני שומע וקורא בתוך התנועה הקיבוצית קולות של דרוויניזם חברתי קיצוניים יותר מאשר בחברה הסובבת. אולם אני מאמין שרוב חברי הקיבוץ ורוב המצטרפים לקיבוץ היום ובעתיד, מעוניינים לחיות בחברה ערכית וצודקת, המהווה אלטרנטיבה לחברה הישראלית.

 

הדרך לכך היא שמירה על מפלס של קיבוציות, כל קיבוץ לפי יכולתו. אם יש טעם לקיומה של התנועה הקיבוצית ולקיומו של הזרם השיתופי בתוכה - הטעם העיקרי הוא פעולה בתוך כל קיבוץ, להגבהה מקסימאלית של מפלס הקיבוציות בתוכו.

 

מתוך "במקום", 27

 

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
16/6/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו