עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מהפכת החקיינים
 

מהפכת החקיינים

מאת אלישע שפירא, 15/6/2011

 

ב"מהפכה העממית שבאה מלמטה" כדברי נתן טל, אין כל חדש. מדובר במופע חקיינות של חברת הפערים הסובבת

 

נתן טל צודק באומרו (בראיון ב"הזמן הירוק" 9.6.11) כי מה שעבר ועובר על התנועה הקיבוצית בעשור האחרון זו "מהפכה עממית" שבאה מלמטה. כל מי שמנסה לייחס אותה לעצמו טועה ביומרה מוגזמת. היא באה מלמטה כתגובה למשבר שנות השמונים וכביטוי אותנטי לשינוי בהעדפותיהם של החברים. לפחות של חלק ניכר מהחברים בקיבוצים שויתרו על הניסיון לקיים חברה המושתתת על שוויון ערך האדם ועבודתו ועל ערבות הדדית וסולידריות חברתית עמוקה.

 

אני מקווה עבור כולנו כי בחלק גדול מהקיבוצים ישכילו החברים לשמור על מידה סבירה של סולידאריות, מעבר למקובל בחברה הסובבת, אך קשה להיות אופטימי בעניין זה. איך אמרנו: "זה בא מלמטה". השאלה מה בדיוק בא מלמטה. מה השתנה בסדר העדיפויות הקיבוצי. ככל שאני חוקר, מתלבט ומחפש תשובה לשאלה מה הדלק המניע את המהפכה העממית הזו, איני מוצא תשובה אמינה יותר ממה שניתן לכנות "רוח התקופה".

 

היענות, או אם תרצו "הזדנבות" אחר "הרוח הרעה של התקופה" בחברה הישראלית. רוח התקופה שהביאה את החברה הישראלית לקיטוב ולפערים עמוקים. רוח התקופה שריסקה את הסולידאריות החברתית, שהעלתה את האוליגרכים במשק ובמדינה והורידה מאות אלפים אל מתחת לקו העוני. רוח התקופה שהפכה, בין השאר, את משרתי המילואים ל"פראיירים" ואת כל מי שמוכן להסתפק במועט לתימהוני.

 

ניצחון ה"אני לעצמי ואין בלתי"

 

אי אפשר להתעלם מהשתנות מה שנתפס כצרכים חיוניים לחברי הקיבוץ בני הדור השני והשלישי. זה התחיל במעבר ללינה המשפחתית והמשיך במהפכת ההשכלה והעבודה, שהעלו את הצורך והזכות למימוש עצמי. הצורך לממש את היכולות והמאוויים השונים של כל אחד. שלוש מהפכות חשובות ומשמעותיות בחיי הקיבוצים, שהתחוללו בעשורים האחרונים. אך בכך לא די.

 

המייסדים המשיכו ברובם לעבוד כל עוד יכלו, לפעמים עד יומם האחרון. הדור השני, לפחות בחלקו, רוצה לממש את החופש שמאפשרת תקופת הפנסיה. הורי הלכו לעולמם בשיבה טובה ומתוך סיפוק רב על מפעל חייהם, מבלי שהיו מוטרדים משאלת ההורשה. הם הורישו לנו את מדינת ישראל ואת הקיבוץ והם רצו להנחיל לנו ערכים כלל אנושיים. הדור השני רוצה לעזור לילדיו בכל מקום בו הם נמצאים על פני הגלובוס וגם להוריש להם נכסי חומר. עד כאן זה טבעי וראוי להתייחסות. כמובן אם אפשר. אחרי הכל, אי אפשר להוריש את מה שאין וטוב שלא נגזר עלינו להוריש את החוב, במקום שיש חובות. טוב גם שלא ניפול למעמסה על ילדינו לעת זקנתנו. זה לא מובן מאליו וזה לא מעט.

 

עצוב שהחברים וקיבוציהם העדיפו, בחלקם הגדול, לוותר על חיפוש פתרונות משותפים לרצונות הלגיטימיים. כך קורה שהיכולת להתמודד עם הצרכים הללו נתונה למי שידו משגת. כפי שקורה בכל מקום אחר בעולם. את השבר הזה יצרה "המהפכה העממית" שנתן מדבר עליה. השבר לא נובע מזיהוי הצרכים, השבר נובע מירידת המחויבות לאחר. לאחרים בכלל. הוא נובע מההתמקדות ב"אני". מכאן קצרה הדרך ל"אני לעצמי" בלבד, ל"אני ואין בלתי". האם זה מחויב המציאות? אני נוטה לחשוב ולהאמין שאין זה הכרחי. האם הסכנה אורבת לכולנו? כן היא ממשית מאוד ויש כבר דוגמאות חיות לכך מסביבנו.

 

חקיינות לשמה

 

במובנים אלה ואחרים "המהפכה העממית" לא יצרה דבר חדש. היא לא גילתה דרכים מקוריות להתמודד עם המציאות החדשה. כל כולה חקיינות והתאמה לרוח הרעה של התקופה. גם הבנים שחוזרים ל"ווילה צמודת קרקע בכפר" אינם עושים זאת מתוך הזדהות עם רעיון הקיבוץ ולא עם רעיון אנושי חשוב אחר. חלקם שמחים לחיות ליד הוריהם וחלקם משלמים את מחיר הקרבה להוריהם, עבור עסקת נדל"ן טובה שמציעים להם קיבוציהם. זה בסדר אבל זה לא יבטיח את הערבות ההדדית ואת החוסן החברתי.

 

רובם שואפים להסדר ללא מחויבות. זה גם עשוי להיות אירוע חד-פעמי. אין לדפוס הזה תוחלת. זו הזרקת דם חדש לטווח קצר. הישובים הללו יזדקנו כפי שמזדקנים היום הישובים הקהילתיים למרות הווילות בכפר. בסופו של דבר "המהפכה העממית" הזו היא מהפכה של נסיגה ולא של פריצת דרך. כל הניסיונות להציג לה חזון עתידי משמעותי, לא העלו עד כה דבר,

 

בהמשך הרעיון נשאל נתן על המאבק המשפטי שמנהלים חברים משפיים שאינם רוצים להעביר את הכנסותיהם לקופת הקיבוץ, ועל יחסו לכסף שקיבל אריק ריכמן מתנובה. תהיה זו טעות שלא לראות את הקשר בין אופייה של "המהפכה העממית" לתופעות שנתן מגנה ובצדק.

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
15/6/2011



הרשמה לניוזלטר שלנו